מקצת שבחו

'דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת' - שלא להיות העולם חרב ושמם מן האדם ו'לא תוהו בראה לשבת יצרה', התקין לו הא-ל, יתברך שמו, שיהא 'דור הולך ודור בא' עד שיתוקנו כל האורות. אבל הארץ - אין צריך להיות 'דור הולך ודור בא', לפי שיכולה היא להיות קיימת עד סוף כל הדורות. ...
והוא כמו שנאמר: 'ואתם כי תהיו ארץ חפץ, ואשרו אתכם כל הגויים'. והנה ידוע הוא כי האשור, לפי שכל הגויים אשר היו בזמן ישראל, כמו החיתי, אמורי, והדומה להם, וגם הבאים אחריהם, חלפו הלכו להם ואין זכר למו, אבל שם ישראל עד היום ומחר בכלל הוא מצוי, וזהו האשור, שיהיו נמצאים לעולם כמו הארץ, וזה אמרו: 'דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת'.

'יגדיל תורה ויאדיר' - לפי שאין יכולת ביד האדם, לשבר כח החומר ולהציל האורות מתחת ידו, אלא על ידי עסק התורה וקיום המצוות, ולפי שאין ביד האדם לקיים כל המצוות, כגון מילה ופדיון והרבה דומה לזה, לכן הרבה להם המצוות, אם לא אפשר לומר באלו אפשר לומר באחרים.
או אפשר לומר כדי שיובן מלה 'יגדיל תורה' ולא המצוות, והוא שהרבה להם סדרי חכמות התורה, כדי לזכות כל אדם להוציא לאוויר העולם מה שקבלה נשמתו, במעמד הר סיני, ולא אמרנו לו, אם אמת בדבריו, למה לא גלו רבותינו זיכרונם לברכה בדבריהם, ובזה צדקו דווקא.

'יש ששמותיהם נאים אבל לא מעשיהם כגון עשו וישמעאל, ששם עשו מורה על מה שעושה רצון האל, וישמעאל ששומע אמרי אל, אבל מעשיהם בהיפך, אבל שם יעקב מורה על עיקבון, אבל מעשיו מישרים'. - וזה כוונתם: אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם אומרים שהעיקר הוא השם המכונה אל הגוף המוגשם, שהוא העיקר ואין המעשה כלום, אבל אני אומר שהעיקר היא הצורה הנאצלת מזיו כבודו, יתברך שמו, וממנה הוא כח המעשה והוא העיקר.
העיקר שהגוף אינו כלום, שסופו כלה ונחרץ - אף כאן, הרי ישמעאל ועשו, ששמותיהם נאים, ולפי שאין מעשיהם נאים, אינם נחשבים לכלום. אבל יעקב אף על פי ששמו אינו הגון, הואיל ומעשיו הגונים - הגון יקרא כמו שנאמר: 'הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי'.

'גדול המעשה יותר מן העושה' - והן אמת שיש מרבותינו זיכרונם לברכה, שהקשו זה ויישבו - שמה שאמרו 'גדול' הוא מלבד מה שעשה גם כן מעשה, אבל מכל מקום יש לומר שאם כן פשוט, לכן נראה לי ליישב דבריהם ולומר שכאן מדבר בבני אדם, שהיו אגודה אחת, ובא עני לפניהם, וקפץ העני שבהם, ונתן לו. ועל זה הוצרכו גם הם לתת לו. אם כן זה שקפץ ונתן, אחד - לא מלבד שיש לו שכר במה שנתן אלא גם כן 'מעשה' יקרא, ונותנים לו גם כן שכר 'מעשה'. אבל יש לומר סוף סוף 'עושה ומעשה' יקרא, ופשוט שיש לו שכר שניהם. לכן אפשר לומר, שלעולם בשכר שניהם, שווים המעשה והעושה, ומה שאמרו זיכרונם לברכה: 'גדול המעשה' - הוא גדולה לבד יש בידו, שהנותן לא זכה לשכר אלא על ידי ממון, אבל המעשה בדברים לחוד זכה לשכר עולם הבא. וזה מה שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום', כלומר שלום ביניהם, ואין לאחד יתרון על חברו בשכר עולם הבא.

'כשרואה הקדוש ברוך הוא דור שכולו חייב, נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור' עד כאן לשונם. ויש לומר ממה נפשך: אם יש בידו למחות ולא מיחה - הרי בחטאו מת, ואם אין בידו למחות - מה עונשו של צדיק זה?! ולהבין נקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שמניין מצוות התורה הם תרי"ג מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כנגד רמ"ח אברים אשר באדם ושס"ה גידים. ולכן צוותה לנו התורה בהם, כדי שהאדם יקיימם ויהיה שלם, ובזה יזכה באחריתו להיות מרכבה אליו יתברך שמו. ואם הקדוש ברוך הוא רואה דור שכולו חייב, יש צדיק אחד שאין בידו למחות, אבל לעולם הוא אינו יכול להשלים חוקו, שיהא גופו שלם כנזכר לעיל, שהרי יש כמה מצוות שאין יכולת ביד האדם להשיגם כמו פדיון, תרומה, מעשר והרבה כדומה לזה. לכן הקדוש ברוך הוא נוטל אותו צדיק, ועל ידי זה ירגישו בני עירו או בני דורו במיתתו, ויחזרו בתשובה ויקבלו מצוות ומעשים טובים, ונעשה הוא שותף להם באותם המצוות, לפי שמיתתו גרמה להם לעשותם, לכן יחשב כאלו קיים כל התורה כולה.

'איש ואמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תישמרו, אני ה׳ א-לוהיכם' - ויש לומר: מה שייכות יש לאלו השלושה שנסמכו זה ליד זה? - אלא כדי להרים המכשול של הדעות הנפסדות, הנזכרים לעיל, מלב עם בר ישראל. והוא אם האמת כפי דעתם, למה יהיה מחויב האדם במורה אב ואם, והלא הטבע גוזר שזה מוליד זה, וזה הולך וזה בא, כמו הבהמות ומיני אילנות הרעים ועשבים. ולא בא זה לעולם אלא כדי להוליד, וכן כולם. ומה יתרון יש לאב ואם על האדם שיתחייב לכבדם ולירא מהם? ...
אלא ודאי צריך לומר שהיה זה בהשגחה פרטית מאתו יתברך שמו, ואפילו בלא טעם וכשנאמר שהוא בהשגחה אם כן יש בורא ומשגיח. ועוד הנה ידוע שהאב פעמים שמח בבנו ומענגו, ופעמים כועס ומתאכזר עליו ומייסרו וגם ייסורים אלו הם לטובתו ולהנאתו. ונקראים גם הם רחמי האב, יען שמעשה הבן הרעים גרמו לו הרעה, אבל לעולם הם רחמים כדי לחזור הבן מדרכו הרעה. כן נמצא שפעמים כתוב הוויה ברוך הוא שרומז על מידת רחמים ופעמים בשם א-לוהים שרומז למידת הדין והכל מאתו יתברך שמו, ואין שני לו, לכן כתוב: 'אני ה' א-לוהיכם', אם כן משבת וממורא אב ואם, יחייב אותנו לאמונת האל יתברך שמו ומציאותו והשגחתו וייחודו, לכן סמוכים הם.