מקצת שבחו

שאלה: איש הישראלי, שהוא מתושבי הארץ, אם מותר לצאת לחוץ לארץ לזיארה על קברי צדיקים שבחוץ לארץ, על מנת לחזור או לא, ואם תמצא לומר שאסור, ובפרט אם הוא יושב ירושלים ... לא מצאנו ידינו ורגלינו, מה שראינו מעשים בכל יום, שיושבי ירושלים יוצאים לזיארה על קברי הצדיקים שבחברון ושבשכם ... ואם נניח שאסור לצאת מירושלים לחוץ לארץ לזיארה, הוא הדין שיהא אסור לצאת מירושלים לחברון וכיוצא, ומי חלק צדיקים שבחוץ לארץ לצדיקים שבחברון לעניין זה. ...
מצאנו לרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן בעדינו אמן, בספר הזוהר הקדוש, בפרשת ויחי דף רכ"ה עמוד א', הפליג לדבר על הוצאת ספרי תורה לבית הקברות בעצירת גשמים, שלא תבוא על הציבור, שעל ידי זה מתעוררים המתים לבקש רחמים על החיים, כמוזכר בדבריו שם. יעויין שם בדברות קדשו. מכללות דבריו שם, נראה שספר תורה הוא הגורם שיתעוררו המתים להתפלל על החיים. משמע זה לא כך בהליכת לבית הקברות לחוד, אין בו מועיל. ... ועם כל זה נראה מדבריו, שם בדף הנזכר עמוד ב', שאבות העולם, זכותם גובר יותר, שאפילו בלא ספר תורה, בכל צרה שלא תבוא על הציבור, הם מתעוררים לבקש סליחות ותחנונים לפניו, יתברך, על זרע ישראל. יעויין שם. ולפי דבריו הרי מצאנו מעלה יתירה באבות העולם, יותר מכל שאר הצדיקים, ואפשר שעל זה סמכו יושבי ירושלים לעלות וליראות ולהשתטח על קברי אבות העולם, כל אחד ואחד בשלו הוא משער לפי הצער, לעורר עליו את הרחמים מאבותינו הקדושים, שזכותם הגן מגנה לכל העולם. צא ולמד ממה שהוקבעה ברכה ב'מגן אבות' להזכיר זכותם להגן על החיים וסמכו למקרא שאמר: 'ואברכה ואגדלה שמך' כנודע, מכאן ראיה לזכות אבות העולם כי רב הוא, שעל ידי שאנו מזכירים אותם, מתעוררים הרחמים, על אחת כמה וכמה, להשתטח על קבריהם, שגוברים יותר להגן על החיים.

שאלה: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ובני ציון היקרים מטה ידם, ואין לאל ידם להחזיק ביד האביונים להעביטם כי על-כן האביונים מוכרחים הם ליקח מעות בריבית מן הגויים, והגוי המלווה, לא יתן מעות לעני ואביון אם לא בערבות ישראל אחר, אשר ראוי לסמוך עליו. ובאופן הזה מוצאים העניים מעות, ואם לא מתעלפים ברעב. ...
שכל שזקף הריבית עם הקרן, יכול ישראל להיות ערב בשבילו ... ואם כן הדין יצא לנידון שלנו להתיר.

במסים הקבועים מן המלך על היהודים על הממון, מאחר ועין המלך הוא על הממון והעיקר המס שלו הוא לפי הממון, בזה הוא שאמר הרא"ש, שאחרי רוב ממון הולכים, הואיל ותכלית מס המלך על הממון. מי שיש לו רוב ממון הוא קרוי רוב, וראייתו מוכחת על זה שהביא מאותה שיירה, שהולכת במדבר, שעינם על הממון הוא, ולכן חושבים לפי ממון לא לפי נפשות, כך גם בנידון הרא"ש כמותו, ויפה אכן בנידון שלנו, שעיקר המס המוטל מאת המלך, לפי מה שראו עינינו, בתקנה הקדומה לקהילת קודש מנטובה, שהיה לפי שלא היו מניחם המלך לשמור תורת ה' ואת חוקותיו ומצוותיו, ולא היה רוצה שידורו בעירו כלל, ולכן התנפלו לפניו שייתן להם רשות לדור בעירו, ולשמור את חוקי הא-ל ואת תורותיו. ועל ידי רצי כסף ניתן להם רשות לדור בעירו עד עשר שנים, ולשמור תורת הא-ל, ובכל עשר שנים חוזרים חלילה, ונוטלים רשות עוד עשר שנים, עד אשר יראה הא-ל בעניינו ויחישה לגואלינו, ונמצא שעיקר המס הוא על שמירת תורתנו הקדושה, ודאי שבנדון כזה לא הולכים אחר רוב ממון אלא אחר רוב נפשות, כי לולא זה לא היו מניחים להחזיק בתורתנו, ובזה כולם שווים.

למן היום ברוא א-לוהים, אדם על הארץ, ויפח באפיו נשמת חיים. ויצו ה' א-לוהים על האדם לשמור את דרך עץ החיים. זה חלק אדם מא-לוהים את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון, מוצא מים חיים. ואני ברייה קלה, מיום צאתי לאוויר העולם, קטן שהגיע לפעוטות שנות חיים. איוותה נפשי לעסוק בתורת א-ל, יום ולילה, הנותנת חיים.

ילמדנו על אישה, שנתקדשה על-ידי שליח במקום אחד, ואחר-כך באה לעיר הארוס, להיות לו לאישה, ובעת כניסתן לחופה, פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, שחוזר החתן, ומקדשה פעם אחרת ... ואני תמיה על נקיי הדעת שבירושלים, איך הניחו להנהיג מנהג כזה, שהוא הפך דברי מרן ...
שדווקא בקידושין, שנהגו בארצות המערב, שהמקדש הוא מברך, לכן כל שקידש ולא ברך, היווה ברכה לבטלה אבל ברכת חתנים, שגם בארצות המערב, אחרים מברכים אותם, לכן לא צריך לנו 'עובר לעשייתן', ויכול לברך אחר כמה ימים.