מקצת שבחו

ועל זה נביאנו נותן תורתנו צווה לנו על פעולות הצדק והיושר, ולא בלבד היו מצוותיו להזהיר לנו מעשות העוול, כי גם בזריזות לעשות חסד ומשפט. והנה כל אותם הדברים, שאסר לנו והרחיק ממנו, הלא הוא לטעם נכון ונפלא השבח. ... שכל מצוותיו הן משקיפות ומיושרות אל הצדק, למלא מתום נפשנו במחשבות קדושה וחסד. הלא תראה, שכל העופות הטהורים לנו הם בעלי תמות, ומזונותם תבואה וקטנית, ונאספים אל תוך ביתנו באחווה וריעות. אולם הטמאים לבדד ישכונו, בין עפאי יער וכרמל, וטורפים בשר לאכל, הן ממינם הן מן הטהורים. ועוד יש בהם, שחורקים שן ונועזים לטרוף טרף, לא בלבד מגדיים וכבשים, אלא גם כן מאדם, במוות וחיים, ולכן נותן תורתנו כינה אותם טמאים ומרוחקים, ונתן לנו בהם סימנים, וזה מלבד הנזק העושים לגוף, להעיר אוזן לעם תורתו ינצורו, שיאות להם להתנהג ביושר וצדק, ולבלתי יעשה איש לרעהו רעה, ולא ליקח מאומה מכל המתייחס לזולתו, ולמען נחדל תמיד מהזיק איש באחיו. ובמונעו אותנו לגעת בטמאים הללו, לרוע תכונתם וזדונם, איך לא נלמד כי ביותר צריכים אנו להישמר, מהדמות עליהם במידתנו.

'והיה זה שלום אשור, כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו' - כלומר אם יעלה אשור, וכן כל שאר האומות בארצנו, לא יעלו למלחמה, אלא לשחר פנינו באהבה ושלום, ולא נהיה תחת ממשלתם, אלא אדרבה 'והקמנו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם'. ואולי רצה הנביא לרמוז בזה, שבזמן המשיח יישארו בין הגויים שבעה מלכים ושמונה דוכסים, וכולם יהיו תחת ידנו, כאשר ניבא ישעיה: 'והיו מלכים אומניך', שבראותם הצלחתנו מצד תורתנו, יקומו כולם ויבאו לארץ ישראל, לבקש שלומנו, ולהיכנע תחת ידינו, שכתוב: 'והיה באחרית הימים, יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים, ונישא הוא מגבעות, ונהרו עליו עמים. והלכו גוים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. ואז בבקשם להיכנע לנו, 'והקמנו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם'. ושאלו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא מי הם? - ותרצו שבעה רועים הם: אדם, שת, ומתושלח, דוד, אברהם, יעקב ומשה. ושמונה נסיכים: ישי, שאול, שמואל, עמוס, צפניה, חזקיה, אליהו, משיח, ואף על גב שאין לדבר הזה סמך מהכתובים, אפשר שהיה בקבלה לרבותינו זיכרונם לברכה, מפה מיכה הנביא, פה אל פה, וזהו הפירוש הנכון על הנבואה הזאת.

'קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, כי איננו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שאמנו רחל עצמה, עמדה לבקש רחמים על בני ישראל, כשהיה נבוזראדן מוליכם בשביה, והיתה בוכה עליהם. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעל ידי שעתידים היו ישראל לעבור באותו מקום כשהולכים בשבי, לפיכן קבר אותה יעקב בדרך על פי הדבר. ואמר: 'רחל מבכה על בניה' - יוסף ובנימין שהלכו בשבי, אבל לא הייתה אנחתה כל כך על בנימין, לפי שידעה שבמהרה יחזור מגלות בבל. ורוב יגונה היה על יוסף, ועליו חוזר מילת 'כי איננו' - לפי שלא נודע מקומם ומושבם, מזמן בית ראשון שנגלו לאשור.

'צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' - אם ישראל הנמשלים לצאן, כאשר אמר על ידי יחזקאל: 'ואתם צאני צאן מרעיתי', יעשו רצון ה' יתברך ומצוותיו, יהיה להם יכולת, שהגדיות שלהם - הם התינוקות של בית רבן, ירעו 'על משכנות הרועים' - הם המלאכים, המנהיגים את העולמות, שהם השבעים שרים, הממונים על כל אומה ואומה. וביד ישראל מסור הכל - 'השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם', בכל זמן שהם מקיימים התורה, לפי שהעולם לא נברא אלא בשביל התורה וישראל, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על בראשית, וזה בזה תלוי: 'אם לא בריתי' - שהיא התורה 'חוקות שמים וארץ לא שמתי', ולכן בהיות שאין קיום לעולם בלתי התורה, ולתורה אין לה קיום אלא בישראל, נמצא שהעולם מתקיים בשבילו, ובהיות שהגרמים השמימיים יודעים האמת הזאת, הם נכנעים להם, לעשות רצון בני ישראל וחפצם, ביודעם שכל תכלית בריאת העולם היה בשבילם, ולכן ראוי שייכנעו הכל בעבורם.

'נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם' - והיא מגלות בבל ומגלות אדום. והנביא בא לנחם את ירושלים, שאחר כל הגלויות תשוב לקדמותה. וכן הנביא מצווה לחכמי הדורות הבאים, שיפייסו לישראל באורך הגלות, שיאמינו בחסדי ה' שיגאלם. ולזה אמר: 'דברו על לב ירושלים' - כדי שישובו בתשובה, וה' יתברך יחיש גאולתם. וגם על זה אמר: 'קול קורא במדבר' - כלומר קול ה' קורא אתכם, שתטיבו דרכיכם כדי למהר את הקץ, 'פנו דרך ה'' - ולא תעכבוהו בחטאותיכם, ו'ישרו בערבה מסילה לא-לוהינו' - שהכל רומז על ענין התשובה. ואמר: 'קול קורא במדבר' - והמשילם למדבר לומר, שאף על פי שאתם חרבים ושוממים כמדבר כשובם בתשובה, יחזור ה' יתברך עליכם.

'תחת אשר הערה למות נפשו' - מסרו את עצמם למות על קידוש ה', כאשר עינינו רואות, שעושים בספרד ופורטוגל, ששורפים כמה וכמה חיים על קידוש ה'. 'ואת פושעים נמנה' - רצה לומר: שאלו הצדיקים סבלו ייסורים ומיתה, כאשר אם היו רשעים ומדוחים, שבמיתתם מתכפרים חטאות הרבים, ובחייהם מבקשים רחמים על הפושעים, אף על פי שמצרים להם.