מקצת שבחו
חכם אליעזר מנצור סתהון נולד לאימו אסתר ולאביו חכם חביב חיים דוד סתהון בשנת תר"ך (1860) בטבריה.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם חביב חיים דוד סתהון, שהיה אב בית הדין בטבריה. גדל בתורה וביראה, והיה לאחד מחכמי טבריה. היה שוחט ובודק מומחה, היה בקי גם במתמטיקה ובאסטרונומיה, בפילוסופיה ובקבלה, ואף התפרסם כשחקן שח-מט מזהיר. בשנת תרפ"ה (1925) יצא לראשונה כשד"ר 'כולל חסידים' וקהילות הספרדים בטבריה, ובשנת תרצ"ג (1933) יצא לשליחות שנייה. במסעותיו הגיע למצרים, מרוקו, אלג'יר והודו, ושהה במשך כמה שנים בעיר פורט סעיד במצרים, שם שימש בקודש כמורה בתלמוד תורה וכשוחט.
בשנת תר"ץ (1930) נדפס בטבריה ספרו 'נוצר האדם', ובו ליקוט עניינים הנחוצים לאדם, כגון דברי מוסר, הנהגות בריאות מהרמב"ם והנהגות טובות, קביעת השנים, המולדות והתקופות, פירושים ופיוטים. בשנת תרצ"ו (1936) נדפס ספרו השני 'קורבן אליצור' - שאלות ותשובות, אליו צירף חלק מספרו של אביו 'טל תורה'. מכתב מחכם אליעזר מנצור סתהון פורסם בספר קהלת צפרו, חלק ה, עמ' תנא, ובספר 'פרקים בתולדות יהדות בבל', ב, עמ' 383, ושם בעמ' 475-477 פורסמו שלשה מכתבים בנוגע לשליחותו.
חכם אליעזר מנצור סתהון חלה במחלה קשה ונפטר בפתאומיות בטבריה ביום ב' אב תרצ"ז (1937).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שחובה להקדים לימוד הנהגת בריאות הגוף, שבזה יהיה שמח.
נראה שעדיף לימוד חיי הבריאות מלימוד השמועה, והטעם שלא יוכל האדם ללמוד תורה אם הוא חולה, כידוע. לכן חובה להקדים לימוד הנהגת בריאות הגוף, אשר בזה יהיה שמח, ודעתו מיושבת לעבודת ה'. והמשכיל יבין היטב שהתורה תלויה בחיים והחיים תלויים בתורה, וכמו שאמר הכתוב: 'אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - שהתורה ניתנה לחיי האדם שיחיה בנחת ובשלווה.
נוצר אדם, הקדמה, דף ב ע"א, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שעניי ארץ ישראל נקראים 'עניי עירך' אף שהוא בחוץ לארץ.
ידוע שיש מחלוקת במאמרם זיכרונם לברכה: 'עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת', אם גם עניי ארץ ישראל נקראים 'עניי עיר אחרת' או נקראים 'עניי עירך', אף שהוא בחוץ לארץ. ונפסקה ההלכה שנקראים 'עניי עירך'. והטעם ברור: מאחר שתמיד אנחנו מצפים לארץ ישראל, שמקור ישראל משם, ותורה יוצאה משם.
נוצר אדם, דף לג ע"ב – לד ע"א, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שחלקי רוחניותו משמשים בזה העולם, כאילו הוא עדין בחיותו.
הצדיקים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, מה כאן עומד ומשמש, אף שם עומד ומשמש, שנאמר: 'ילכו מחיל אל חיל'. נמצא שהצדיק, כמי שהיה בעולם הזה. היה גדול הדור ומשרת בקודש, כן לעתיד בעולמות שייתן לו ה', יהיה הוא המנהיגם ומשרת בקודש לפניהם. וזהו הרמז שרמזתי אל נשמת הצדיק: 'והיה כי תבואו אל הארץ' - רצונו לומר: חלקי הנשמות, 'אל הארץ' - הוא ארץ החיים, 'אשר יתן ה'' - שהם ש"י עולמות, שהוא עצמו ינחיל לכל צדיק, 'כאשר דיבר' - על ידי שלמה ברוח הקודש: 'להנחיל אוהבי יש', אזי גם שם 'ושמרתם את העבודה הזאת' - רצונו לומר: כמו שהיו חלקי רוחניותו משמשים ופועלים בזה העולם לשרת בקדש, וכאילו עדין הוא בחיותו, וקדושתו מכפרת עלינו גם במיתתו.
עוד נרמוז על גאולתנו ועל פדות נפשנו, שלעתיד ה' יחזירנו אל ארצנו ויגאלנו גאולת עולם, כאשר אמר כל זאת על ידי נביאיו, ונחזור להקריב קרבנות ולעשות מצוות התלויות בארץ כמקדם. וזהו פירוש הכתוב: 'והיה כי תבואו אל הארץ' - רצונו לומר בגאולה, אל ארץ ישראל, 'אשר יתן ה' לכם כאשר דיבר' על ידי נביאים, 'ושמרתם את העבודה' שהיא התורה והקרבנות.
נוצר אדם, דף נב ע"ב, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שיתו דעתו למה שאוכל, ולא יסיח דעתו מכוונת האכילה.
הנה ישנו הטעם, שאין מסיחין בסעודה, משום שמא יקדים הקנה לוושט ויבוא לידי סכנה. ויש עוד ב'בית מנוחה', שהטעם שאין אנו נזהרים בזה, משום שאין אנו אוכלים בהסבה, שבהסיבה דווקא יש חשש שמא יקדים. ועוד שמעתי יש טעם אחר ל'אין מסיחין' כדי שתהיה דעתו מיושבת באכילתו ויוכל לכוון ולמשאו כח הרוחניות, שהוא לברר הניצוצות שבמאכל, כידוע מדברי המקובלים, ויוסף כח בדעתו ובנשמתו. ואם יסיח דעתו וידבר עניינים אחרים, אין כח אחד עושה שתי שליחויות, שייתן דעתו למה שאוכל ולמה שמדבר ביחד, שעל ידי הדיבור יסיח דעתו, כאשר פירשו במה שאמרו זיכרונם לברכה: 'דאגה בלב איש ישחנה' - אל תקרא ישחנה אלא ישיחנה - שהכוונה שלא תבין יסיחנה מדעתו, אלא על ידי שישיחנה לאחרים. ואם כן פה: אם ידבר יסיח דעתו מכוונת האכילה, ולכן הוציאה בלשון 'אין מסיחין', ולא 'אין מדברים', לרמוז שהטעם הוא בשביל הסחת הדעת.
נוצר אדם, דף לח ע"א, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא יוכל האורח לצאת בלי רשותו של בעל הבית.
'אל יפטר אדם מחברו, אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו'. עד כאן. - הנה יש לדקדק למה תפס בלשון שלילה, 'אל יפטר', שמה חיוב יש בזה. גם למה תפס לשון 'יפטר', ולא אמר 'ייפרד', שכן צריך לומר. משאמר חברו שלשון 'יפטר' - משמע שהאחרים מושלים עליו, והוא נפטר מהם, כמו 'כשהיו רבנן נפטרים מלפני רבותיהם', וכן הוא לשון 'פטור' - שהוא פטור מהחיוב שעליו. ואם כן מהו החיוב שחייב לחברו עד שנפטר ממנו? גם מהו לשון 'דבר', והיה יכול לומר 'אלא מהלכה'. גם למה 'מתוך כך זוכרהו', ומי הוא הזוכר למי? ואפשר להקדים במה שיש לשאול לפי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא' - שהפשט אם יאמר בעל הבית לאורח: 'צא מביתי' לא ישמע לו. אבל אם האורח רוצה לצאת, והבעל הבית אומר לו דווקא שישב, מה יעשה האורח? - אם מחויב לשמוע לו או לאו. והנראה שחייב האורח לשמוע לבעל הבית ליישב ואל יצא, כפי שנשמע לשון 'חוץ מצא' שאומר בעל הבית לאורח, אבל אם אומר לו שב והתעכב, חייב לשמוע לו. והנה דרך העולם שהאורח מתאכסן אצל בעל הבית שהוא חברו, שאין אדם מוצא קורת רוח אלא מבני גילו, ואם כן הרי לפי זה שהוא חברו ועם כל זה מושל עליו, ולא יוכל לצאת בלתי רשותו, ובוודאי שאם מעכבו איזה זמן מה אצלו, וודאי שיש אהבה עזה אליו. ולכן אמר: 'אל יפטר אדם מחברו', בלשון שלילה, שמחויב לשמוע לו. אל יצא האורח מבית בעל הבית חברו עד שיאמר לו 'לך'. וזהו 'מתוך דבר הלכה', רצונו לומר דווקא בשעה שאמר לו עניין ההליכה שלו, אימתי ילך ובאיזה אופן ילך. וזהו 'שמתוך כך זוכרהו', שמתוך שידע האורח אהבת בעל הבית אליו, אזי תמיד יזכרהו ויזכור אהבתו.
נוצר אדם, דף מו ע"ב – מז ע"א, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שיהיה בן חורין, שיכול לעשות בטבעו, ככל אשר יחפוץ.
'מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים' - הנה תיבת 'משמר' הוא שלא יהא במשמר, רצונו לומר כמו בית האסורים, רק יהיה בן חורין, כי מן הלב, שהוא מלך האיברים, תוצאות חיים לגוף. ורצונו לומר: שלא ימצאנו, רק יהיה בן חורין, שיכול לעשות בטבעו, ככל אשר יחפוץ לפי העת, ובזה לא יזיק לו הדבר בעת הצורך, שלא יהיה אסטניס. ולזה אני אומר שדרכי ישראל, יש להם מנהגים ודינים, מינים ממינים שונים, לטובת החיים: לעתים יאכל מצבה, לעתים ישן באוויר, לעתים יהיה נעור בלילה, לעתים יתענה, לעתים לא יגלח, לעתים יטבול, וכיוצא בזה תמצא הרבה, וקל להבין.
נוצר אדם, דף נה ע"ב, דפוס הגליל, טבריה, תר"ץ (1930).