מקצת שבחו

ויהי כי הגלה ה' את אבותינו מעל אדמתם ... החלו גם הנבונים בישראל להתעסק בחכמות החיצוניות ההמה, עליהן כתבו ספרים הרבה בדרך המחקר, ויעשו ויצליחו בלימודים ההם, גם הרבו להלל העסק ההוא באמרם: כי טוב ונאות לאיש הישראלי ללכת בעקבות המחקר; ובפרט אחרי אשר באו הערביים באירופה, ותהי ראשית ממלכתם בספרד, ובידם הביאו מנחה את ספרי חכמי יון אשר העתיקו ללשונם, ראו חכמי ישראל את מחקרם כי טוב, ואת חכמתם כי נעמה, וילכו ויבואו בצל קורתה, וישכנו בסתר אהלה, ויחפשו באמתחותיה, ויוציאו משם כל שכיות החמדה, ככל אוות נפשם.

רק התלמוד המביא לידי מעשה, נקרא גדול, ובהרחיקם מדברי חדודים, אשר לא יועילו כי תוהו המה. ואם יתבונן התלמודי אל מה שאמרנו, ויטה אזנו אל עצת הרמב"ם: 'ולא תתעסק כי אם בהלכת הרב, ותעריך אותו עם החיבור, ולא תכלה ותאבד זמנך בפירושים ובמשא ומתן של גמרא, ואותם הדברים שכבר הנחתי מהם, אבוד הזמן ומעט התועלת'. עד כאן לשונו, אז יופיע נר א-להים עלי אהלו, והיה כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, אז ישמח בו גם הפילוסוף, בראות אותו הולך במישרים, וישכילו יחדיו שניהם במעוני התורה והחכמה.

'ולוט יושב בשער סדום' - הנה אנשי סדום היו מכת המנאצים ורשעים גדולים, והיו בוחרים בכל המעשים המגונים שדעתו של אדם מכרעת איסורם, כמו הגזל והחמס והרציחה והמרד וכיוצא, ובהיות ארצם שמנה וטובה כגן ה', והיו באים שמה עניים רבים, והם היו מואסים הצדקה, לכן תקנו לכלות הרגל מביניהם, והיו מודרים הנאה מכל אדם זולתם, והסכימו ביניהם שאם יבוא לעירם אורח, יתעללו בו בתועבה הגדולה, שזכר הכתוב אחר כך, ומרוב העינוי והמצוק, יכריחוהו לצאת מיד מעירם או ימיתוהו. ... ולוט שישב זמן רב עם אברהם, ולמד ממנו מעלת הצדקה והחנינה לאורחים, היה רגיל ליישב בשער סדום, כדי להמתין שם אם יבואו אורחים, ויכניסם לביתו בחשאי, באופן שלא ירגישו אנשי העיר דבר, ולכן לא היה יושב בשער ביתו, כי ירא מבני העיר, גם לא היה חוזר אחר האורחים ביום, מפחד אנשי המקום, אלא בערב היה הולך מחוץ לעיר בשער, להמתין העוברים דרך שם.

תקנו לנו קדמונינו המנהג, לומר בכל שבת ושבת, שבין פסח לעצרת, פרק אחד מפרקי אבות בבית הכנסת, והתינוקות מתרגמים כל משנה ומשנה, בלשון לעז המורגל בפי העם, כמובא בשולחן ערוך. והטעם יראה לי לפי שמסכת אבות, כוללת כמעט כל חכמת המידות, דהיינו חובות הלבבות הנקראות בשם תורת האדם, וחג השבועות אנו חוגגים לזכור יום מעמד הר סיני, שבו זכינו לקבל מן השמים תורה א-להית, הנוסדת על הרוב על חובות האיברים, שהן המצוות השמעיות, לכן נהגו להקדים קריאת מסכת אבות לחגיגת חג השבועות, להורות שדרך ארץ קודמת לתורה בזמן - כלומר שחובות הלבבות קודמות לחובות האיברים.

הבדל גדול ראוי להבדיל, בכל כיוצא בזה, בין דברי קבלה לדברי סברא, שכל מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה מכוח קבלתם, איש מפי איש, הוא נשאר נכון וקיים מכל צדדיו לעולמי עד, אך מה שאינו אלא סברת עצמם, הרשות נתונה לחקור עליהם בלי פגימה בכבודם. כי כל דבר התלוי בשיקול הדעת, יוכל כל בר דעת להרהר אחריו כפי כוחו. ... וידוע שכל עוד שיתרבה הניסיון, ויתארכו הדורות, ויתרבה מספר השוקדים על הלימודים, יתרחבו יותר גבולות החכמות, אשר מקורם השכל האנושי. לכן אין להתפלא, אם נתגלו לאחרונים כמה עניינים שנעלמו לקדמונים, בכל מה שנוגע אל הידיעות האנושיות, וזה כערך מה שגבהה חכמת הקדמונים מחכמת האחרונים, בעניני הקבלה והתורה שבעל פה. אשר על כן ראוי להחזיק בכלל הנכבד, שהורנו נזר התורניים וראש החוקרים שבאומתנו, בעל מאור עינים באומרו: היתרון אשר אמנה נמצא לקדמון על האחרון, בדברים הנתלים בנבואה, מצד היותו יותר קרוב לבעליה. הנה לאחרון על הקדמון, בדברים אשר חטרם יצא מגזע העיון והניסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל, ומשיחה למשיחה, עד כי בעזר הראשונים עצמם, אשר נלאו סביבות היאורים, להוציא להם מים, אמור יאמר הכורה אחר כורה, אני קרתי ושתיתי, עד כאן לשונו. הנך רואה, ידידי, שלחינם התרעמת נגד החוקרים, בעבור שלא יקבלו בעינים סגורות כל דבור אנושי וכל שיחה קלה שיצאה מפי פלוני או פלוני מן הקדמונים, איש כמתנת שכלו, והיה לך להבחין בין מה שנובע ממקור הקבלה ובין מה שהוא יליד השכל.