מקצת שבחו
חכם שלמה קורח נולד לאמו נעמי ולאביו החכם מארי יחיא קורח בשנת תרצ"ו (1935), בצנעא שבתימן.
ראשית תורתו למד מפי סבו החכם מארי עמרם קורח, ששימש רבה הראשי האחרון של יהדות תימן, מפי אביו חכם יחיא קורח, ומפי החכם מארי חיים צאלח. בשנת תש"ט (1949), בהיותו בן 14, זכה ועלה לארץ ישראל יחד עם משפחתו, שהתיישבו במעברת ראש העין. במהלך שהותם במעברת ראש העין, נעלמה אחותו התינוקת, ואין יודע היכן היא עד היום הזה.
ממעברת ראש העין עברה המשפחה לירושלים, וחכם שלמה קורח החל ללמוד בישיבת 'מקור חיים', ולאחר מכן ב'אור ישראל' בפתח-תקווה. בשנת תשי"ג (1953), עבר ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, למשך כשנה. ולאחר מכן עבר ללמוד בישיבת פוניבז' בבני-ברק. כל אותן שנים פעל במחנות העולים לחזקם בדברי תורה, והקים את 'ארגון בני הישיבות יוצאי תימן'. בשנת תש"ך (1960), עבר לארצות הברית למשך שנה כדי ללמוד בישיבת לייקוויד, והיה מקורב לראש הישיבה הרב אהרן קוטלר. שם נשא לאישה את אסתר לבית שרעבי, ונולדו להם בן ושלוש בנות. עם שובו לארץ ישראל המשיך בלימודיו בכולל האברכים של ישיבת פוניבז'.
בשנת תשכ"ד (1964) נסמך לרבנות בידי הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב אברהם נשר והרב ברוך יצחק לוין, ונתמנה לחבר לשכת הרבנות בבני-ברק. בשנת תשכ"ה (1965), נבחר לרבה של הקהילה התימנית בבני-ברק. הוא הקים ייסד ישיבה לבני תימן בירושלים, והקים בית מדרש בבני ברק בשם 'חניכי הישיבות'.
בשנת תשמ"ו (1986), לאחר פטירתו של הרב יעקב לנדא, חכם שלמה קורח מונה לרב העיר בני ברק, והיה לרב הראשון, שמונה לרב העיר בני ברק ע"י הרבנות הראשית. במקביל, עיריית בני ברק מינתה את הרב משה יהודה ליב לנדא כרב העיר מטעם העירייה.
חכם שלמה קורח חיבר ספרים רבים, וביניהם הסדרה 'עריכת שולחן - ילקוט חיים', ה' כרכים - דינים ומנהגים קדומים, ובכללם מנהגי תימן, שנדפסה בבני-ברק בשנת תשס"ג (2003); ספר שאלות ותשובות בהלכה בשם 'תשובה כהלכה', שנדפס בבני-ברק תשנ"ד (1994); וכן ספריו במחשבה, כגון 'ועמך כולם צדיקים', שנדפס בבני-ברק בשנת תשע"ג (2013); וספרו 'זאת אמונתי', שנדפס בבני-ברק בשנת תשנ"ב (1992).
חכם שלמה קורח נפטר ביום י"ג בחשוון תשע"ט (2018), ומנוחתו כבוד בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאף אם הוכיחו, עדיין אינו מזיד, שאין יודע להוכיחו.
כתב מרן 'החזון איש', זכותו יגן עלינו אמן: 'בזמן הזה מצווה לאהוב את הרשעים. וכתב בתשובת מורנו הרב מאיר מלובלין, כי אצלנו הם נחשבים כמו קודם תוכחה, שאין אנו יודעים להוכיח, לכן נחשבים כאנוסים, ולכן מצווה לאהוב כל אחד מישראל' ... עיין שם בדבריו. וכוונתו בוודאי שלא בדרך תוכחה לדבר איתם, כפי שהבאנו דבריו, שעתה נחשבים קודם תוכחה, ומצווה להצילם ולחלל עליהם השבת, כדין כל יהודי שאינו עבריין, באין הפרש, עיין שם עוד. וכבר במסכת ערכין: ... ואמר רבי אלעזר בן עזריה: תמהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ופירש רש"י: דרך כבוד, שלא יהיו פניו משתנים. ומובן, כיוון שאין יודע, אינו חייב להוכיחו, שמא ישתנו פניו ויביישו, או כדברי רבי טרפון שאומר לו 'טול קורה מבין עיניך' וכולי, ממילא לא נחשבת תוכחה כלל, ואינה אלא קטטה ביניהם, זה אומר לזה. ואם בזמן קדושי עליון - האמוראים, אמרו: תמהני אם יש מי שיודע להוכיח, כל שכן בדורותינו, שאפשר לומר תמהני אם יש בדורנו מי שיש לו סמכות להוכיח ... וצריך לומר שחידוש גדול השמיענו, והוא שמשום שאין יודעים, נחשבים כקודם תוכחה, ומצווה לאהוב אותו אפילו שהוא נוהג מנהג רשע ... ואם מכל מקום הוכיחו, עדיין אינו בבחינת מזיד אלא אנוס, כיוון שלא נתקיים בו תוכחה, וכסגנון 'החזון איש' שהוא כקודם תוכחה ... ועוד יותר נראה, שמצוות קיום תוכחה בזמנינו על ידי החזרתם בעבותות אהבה, וממילא תכלית התוכחה לשוב למוטב נעשית בדרך זאת.
ועמך כולם צדיקים, שיחה ב', עמ' ט'-י"א. הוצאת ש. קרח (המחבר), בני-ברק תשע"ג (2013).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שמנהיג עולמו בחסד אינסופי, ומקבלים בחסד ורחמים.
האמת הפשוטה, שהבורא מנהיג עולמו בחסד אין סופי, לכל אלה שאינם, חס ושלום, להכעיס, וגם הם אפילו בשעת נפיחת נשמתם, ויצטערו על מה שטעו, מקבלים אותם בחסד ורחמים, שרוי ומחול להם. וכל שכן שוגג ואונס, שהם רובם ככולם, המוחלט של עם בני ישראל.
ועמך כולם צדיקים, שיחה ד', עמ' כ"ב-כ"ה. הוצאת ש. קרח (המחבר), בני-ברק תשע"ג (2013).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא נתחייב להיות גאון הדור, אלא יעמול כפי כישרונותיו.
ולא נדרש ולא נתחייב כל אדם, להיות גאון הדור, אם אין לו המידה הזאת כלל, אלא כל אחד יעמול ויתייגע כפי כישרונותיו. וכמו שאמר רבי יודן בן רבי שמואל: אפילו דברי תורה שניתנו מלמעלה, לא ניתנו אלא במידה, ואלו הן: מקרא, משנה, תלמוד, הלכות, והגדה. יש זוכה למקרא, ויש למשנה, ויש לתלמוד, ויש להגדה, ויש זוכה לכולן. וכיוון שאינו יכול לזכות בכל, קבעו: 'אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכווין ליבו לשמיים'. ועיין שם פירוש רש"י. ואין הכוונה שהוא ממעיט בכוונה תחילה, אלא פירוש אם במר חייו לא יכול להרבות בעסק התורה והחסד, צריך במעט הזה שיהיה לשם שמיים, והמרבה בלי לשם שמיים לא הרבה כלום.
ועמך כולם צדיקים, שיחה ד', עמ' כ"ג-כ"ה. הוצאת ש. קרח (המחבר), בני-ברק תשע"ג (2013).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לברך על כל מאכל לקשור דעתנו בצור העולמים.
ואפשר, כי מחסדי ה' יתברך, הולכים ונחלשים כוחות האדם, ככל שמזקין יותר, והוא כדי לאפשר לו, לפני שיבוא יומו, לגבור על המסכים והעיכובים שמנעו בעדו בבחרותו, בעוד כוחותיו חזקים בו, כי החולף מבזבז מן הנצח, החומר הגס מערפל הרוח, והאיוולת מתעללת בדעת, ומכאוב על מכאוב בבואו להוסיף דעת. ומשום הסוד הא-להי הזה כלשון הרמב"ם, הנה יש מעט הבנה לקיום תרי"ג מצוות כדי לא להסיח דעתנו, ועל כל דבר מאכל ומאכל, מברכים לפניו ולאחריו, בהזכרת שם הוי"ה ברוך הוא וא-להותו ומלכותו מלך העולם. וכן נוסח התפילות בכל יום ג' פעמים, וכן בשבתות וימים טובים, כדי שתהיה דעתנו בכל יום ובכל שעה, קשורה בצור העולמים, למשוך חסד ורחמים וצדקה מהשפע העליון הנקרא חוט של חסד.
ועמך כולם צדיקים, שיחה ל"ג, עמ' קנ"ה-קנ"ו. הוצאת ש. קרח (המחבר), בני-ברק תשע"ג (2013).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שיחוש האמונה והתקווה להתעורר, גם אדם במותו.
אל ירע ליבו בבוא עתו, כי הלא ידע מאז שעמד על דעתו, כי לא יחיה לעד, וצריך היה להבין זאת ולהטמיע זה ברצונו, וכל שכן שהוא רק מחליף עולם בעולם, וחיים חדשים ממעלה גדולה יותר באים במקומם, ועוד יתענג ויזכה לחזות בזיו השכינה וכיסא הכבוד, וישמח לעד. וכבר כתב הרמב"ם: הבוכה על מתו יותר מדאי, הרי זה טיפש, כי הוא בוכה על מנהגו של העולם. וידיעת דבר זה היא חלק מחכמת האדם, כי האדם לא מת מיתת חידלון, חס ושלום, ואינו אלא שינה עמוקה כתפילתנו: 'ומקיים אמונתו לישני עפר'. היינו שיחוש האמונה והתקווה להתעורר, גם אם הוא כבר ישן בבטן האדמה, וכמו בחיים חיותינו, נותנים דעתנו כי נשוב ונחיה, גם האדם במותו יחוש גם זאת התקווה. כי האדם לא מת, ורק חליפת העור שלו נקברת.
ועמך כולם צדיקים, שיחה ח', עמ' מ"ה. הוצאת ש. קרח (המחבר), בני-ברק תשע"ג (2013).