מקצת שבחו

אם המצא תמצא בדברינו מילת 'עכו"ם' או 'גוי' ודומיהן, כי הכוונה בהן על העובדי כוכבים ומזלות והנלווים אליהם דווקא לא זולת. והישמר, אל תפן אל אוון, לפרש אותן על האומות, אשר אנו גרים ביניהם. חלילה לך, חולין הוא לך לעשות כדבר הזה, אשר הוא נגד דעת תורתנו הקדושה.
כי כתוב הוא בספר דברים סימן כ"ג: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'. והלא הדברים, קל וחומר - מה המצריים שהעבידו בני ישראל בפרך, וגזרו עליהם 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', נצטווינו שלא לתעב אותם, מפני שהיו אכסניה לאבותינו, אומות הללו המה, מלכיהם ושריהם, ירום הודם, שהם שומרים אותנו ואת ממונינו, והיו אכסניה לאבותינו, והם כמו כן אכסניה לנו, על אחת כמה וכמה. וזהו קל וחומר, שאין עליו תשובה. וקל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שלא יעלה על הדעת היתר להונותם בדברים או בממון. והעושה כן מחלל את השם, ויוצא מדרך התורה, בלא דעת ובלא תבונה, ומשיב רעה תחת טובה. וכבר הוזהרנו גם על ידי הנביאים: 'ודרשו את שלום העיר'.

'אמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעים אנו עליך, במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה, והן פורשים ובוכים' - פירש הרמב"ם: והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות. והם היו בוכים שחשדוהו, כי אסור בתורתנו לחשוד, ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק, אלא לצורך הכרחי. ואף על גב שהיו שלוחי בית דין, ומוכרחים במעשיהם, ועוד שהיו מתכוונים לשם שמים, מכל מקום היו דואגים מן העונש ובוכים, שהרי על כל פנים אם אין בלבו כלום, כבר ציערו אותו בחינם, והם היו המצערים ולא הבית דין, שבכל התורה כולה, אין שליח לדבר עבירה וכביוצא בה.

העיר לי אזן ויורני, ויאמר לי: תמוך דברי לבך. וקמתי ואתבודד בעצמי, והתהלכתי ברחבה בזה הים, גדול ורחב ידיים, הש"ס בבלי, ולא הנחתי מסכתא, שלא חזרתי עליה כפי יכולתי החלושה, ובדקתי עד מקום שידי הכהה מגעת בש"ס ירושלמי, בתוספתא, בספרא, בספרי, ובמכילתא, ועברתי על ספרי הרי"ף, הרמב"ם, והראש, ושאר פוסקים המפורסמים, ובפירושי רש"י, ורמב"ם, והראב"ד, והרשב"ם, וריב"ן, והתוספות, והר"ן, ונ"י, ואחור לא נסוגותי מדברי הרז"ה, בספר המאור, והרמב"ן במלחמותיו, וחפשתי, ובינותי בספריהם, כדי למלאות חסרוני כשיעור האפשר, כי כבר הודיעונו חכמינו זיכרונם לברכה, שדברי תורה העניים במקום, עשירים במקום אחר. ומראש בסדר דברתי, מתחילת המשנה ועד סופה. ומידי דברי בה, הייתי כותב על הספר ובדיו, מה שהורוני מן השמים, להעיר בה ובפירושיה, למען לא ישכחו הדברים ממני, ויהיו לאות על ידי וזיכרון בין עיני, כאשר הזהירנו הוא יתעלה, 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'.

'וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו' - לשון 'אינו נפטר מן העולם' כך פירושה: שאפילו אם יזקין בארץ, ועדיין לא נצרך לבריות, על כל פנים, לא יפטר עד שיצטרך להם ... ואפילו הוא צדיק, שאין ראוי להזכיר בו לשון 'מיתה' אלא לשון 'פטירה', אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. 'וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל' אפילו הוא בינוני שנוכל להזכיר בו מיתה - 'אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו'. וכאן הוסיף 'מן הזקנה' להודיעך שאיש כזה חייו ארוכים, מפני שהוא 'כעץ שתול על מים'.

'אין פוחתים לפאה משישים. ואף על פי שאמרו אין לפאה שיעור - הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי רוב הענווה' - וכתב התוספות יום טוב: 'פירש הרב מברטנורא: 'הכל לפי גודל השדה' - אם שדהו גדול, נותן ומוסיף על שישים' - ותמהני - למה יוסיף?! שהרי הפאה גם גדולה, כשהיא שישים מהשדה הגדול'. והרמ"ז כתב: שאין תמיהתו תמיהה, שהרי הכתוב השמיע לנו לתת 'כברכת ה' אשר נתן לך' ... ודברי תימה הם, שהרי כשנותן הפאה באחד משישים כגודל שדהו, הרי הוא נותן כברכת ה' אשר נתן לו. ... כבר כתב הרב בתוספות יום טוב, שהוא בא ללמדנו מ'לא יפחות משישים' - אף שהעניים מועטים, כלומר שלא תאמר דווקא כשהעניים מרובים הוא שאמרו אין פוחתים לפאה משישים - אין זה כך, אלא הכל לפי גודל השדה.

'רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים' - ספרי אריסטו וחבריו, היינו במה שיש בהם דעות נכזבות, להוציא את חכמת הטבע ומלאכת הרפואה, שטוב ללמוד בהם. ודייק בלשון הרב מברטנורא שכתב: 'שאין בהם חכמה ולא תועלת' - מכלל שאם יש בהם תועלת, אינו בכלל זה.