מקצת שבחו

לזה קראו לה בשם מיוחד, לתהילה ולתפארת, מלחמת ששת הימים, זכר למעשה ידי ה' שברא העולם בששת ימי בראשית, להכניס בלב הדור האחרון, האמונה בחידוש עולמו בששת הימים, 'וביום השביעי שבת', וקיום עמו ונחלת ארצו היה גם כן על ידי מלחמת ששת הימים ...
ועוד יש לתת טעם לקריאת ששת הימים, לרמוז שישראל צריכים לשמור עליהם, ושיהיו ימי זיכרון לניסים ונפלאות, שעשה עמנו ה', ובאו במספר לששת הימים טובים, שקבעה לנו התורה, לחגים ולמועדים, וכולם זיכרון לניסים ונפלאות, שעשה עמנו במצריים ובמדבר ...
אך לא כל ששת הימים נתנו לשמוח בהם, אלא וודאי יום האחרון לבד, הוא יהיה יום מיוחד בימי שנה, יום חג ההתאחדות, שהתאחדו כל ישראל בלב אחד, ואיחוד ירושלים שלמה לשם אחד, והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

יום הילולא ויום השמחה לפני מצבת הצדיק, אדוננו מורנו ורבינו, הרב יוסף המערבי, זכותו יגן עלינו אמן, הוקבעה מימי הקדמונים ומימי הראשונים, מדי שנה בשנה, ביום ראש חודש טבת, ב' ימים אם החודש מלא, ואם חסר יהיה ערב ראש חודש וראש חודש, ומאז ועד עתה החזיקו האחרונים, מעשה אבותיהם בידיהם, לקבוע הילולא בימים הנזכרים. ובאים קהל גדול, בן פורת יוסף, מכל ערי תוניס, והכפרים הקרובים והרחוקים, להשתטח על קבר הצדיק, ולשאול כל אחד שאלתו ובקשתו מהצדיק, שיתפלל בעדו להשם יתברך. וכל אחד מנחתו בידו, דבר של אכילה ושתייה, מיני מתיקה, ופירות חשובים לברך עליהם, לעילוי נפש רוח נשמת הצדיק. גם לרבות בצדקות מתנדבים לקופה לשם הצדיק ראשונה, שממנו מתפרנסים בני הישיבה הזקנים, זקן - זה שקנה חכמה זאת התורה, והרבה עניים ואביונים. ומלבד זאת, העניים והאביונים מכמה מקומות, באים ומקבצים בתוך כליהם, פרוטות צדקה מאחיהם האורחים, איש כמתנת ידו, ובזה יתרבה הזכות לעילוי נפש רוח נשמת הצדיק הנזכר.

יש איזה מתלוננים ומתרעמים על ההרגל והמנהג, אשר נוהגים איזה אנשים ונשים וטף, זקנים עם נערים, בבואם להשתטח על מצבת הצדיק, זכותו יגן עלינו אמן, או כשנודרים לו במקומם על בקשתם שתבוא להם, הם דורשים ומבקשים בשם הצדיק בעצמו, שנראה כאילו כל מטרתם ובקשתם היא מאת הצדיק ולא מהשם יתברך, חס ושלום. וצריך לעוררם ולהודיעם מזה, שלא יטעו בלשונם, אלא צריכים הם כשדורשים ומבקשים איזה דבר, תהיה כל כוונתם, וגם בפיהם ימלאו, שהם מבקשים את בקשתם מהשם יתברך, המשפיע הטוב לכל בריותיו, 'ומשביע לכל חי רצון'. והשבתי להם שבלתי כל ספק כך היא כוונת כל ישראל המבקשים את בקשתם, לשאול את שאלתם מהשם יתברך, ששולחנו ערוך לכל, ומה שהורגלו לדרוש בשם הצדיק, זכותו יגן עלינו אמן, הכוונה הוא שבזכותו ימלא ה' את בקשתם, והצדיק בעצמו יעתיר ויתפלל בעדם לפניו, יתברך, למלאת את רצונם, מצד שהוא חביב ואהוב לפניו יתברך, 'ורצון יראיו יעשה'. והצדיק הוא רק כצינור הגדול, המשפיע הטוב מלפני השם יתברך, לכל המסתופפים בצלו, וביותר ביום הילולה שלו, כי הוא המאיר באור תורתו, וזכותו לכל הבא ליטהר, ולשוב ולבקש מהשם יתברך איזו בקשה, שיעתיר בעדו לפניו יתברך, לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו.

למה שהצדיק, הנזכר לעיל, הוא מורנו הרב רבי יוסף מערבי, זכותו יגן עלינו אמן, שהוא מילדי צפת ומתלמידי הרב האר"י, זכרונו לברכה, כאמור בראש הספר, על מה ולמה הובא עד הלום? - שהוא כדי להיות מגן לישראל הנפוצים בסוף העולם הזה, שבכל מקום שילכו ישראל בגולה, שם יקדים להם השם יתברך צדיק אחד להגן עליהם באותם המקומות שנפוצים שם, וזכותם יהיה להם לעזרה.

פעם אחת, בזמן קרוב ליום הילולת הצדיק, מורנו הרב רבי יוסף המערבי זכותו, יגן עלינו אמן, בא יהודי אחד ואשתו עמו לחגיגת ההילולה, ודר בחצר אחת של נוכרים מכפר אלדבדאבה, בבית אחת בעלייה, ונתנו הנוכרים עיניהם על תכשיטי האישה, וזממו לשלול את כל הכסף והזהב אשר עליה, ויעצו ארבעה נוכרים שודדי לילה, והסכימו ביניהם, לבוא עליהם לגנוב את כל כספם וזהבם, באישון לילה בחוזק יד ...
ויפתח להם את הדלת, בלתי שום שמיעת קול, ונכנסו כולם לפנים בבית, וימצאו את היהודי עם אשתו נרדמים בשינה, והזמינו את עצמם לעשות מזימתם הרעה. ותיכף ומיד נראה להם דמות איש זקן נכבד, בעל זקנה מהודרת, זוהר פניו מבהיקים כברקים, ואור גדול על פניו חופף, והמשיכם בידו החוצה, והוציאם ואמר להם בזה הלשון: בואו עמי. ונמשכו עמו לחוץ, ולא היו יודעים איך הם נמשכים, ולאן הוא מוליכם, ובעל כורחם נמשכו עמו, עד שהביא אותם אצל בית תפילתם, ונתן ידו על הדלת, ותיכף נפתח הדלת, והכניסם שם אצל הפתח, והתחיל להוכיחם בדברים טובים, ויאמר להם: מה לכם לעשות זאת?! ואיך לא תחמלו ולא תחוסו על האיש העני ואשתו, השוכבים בטח בתום ליבם?! ומה לכם לקחת ממון של איסור, ובפרט כי אין עמם רק ערך פחות מהזהב וכסף?! לכן תיקחו לכם אלו המעות מידי חלף עבודתכם לבוא, והוצאתי אתכם ריקם, רק ליהודים האלה אל תעשו דבר. וקבלו את דבריו באמצעות המעות אשר נתן להם, ויחלקו ביניהם את המעות אשר נתן להם, ונפלה עליהם אימתה ופחד מהזקן ההוא, ולא יכלו לענות אותו דבר, וילכו לדרכם.