מקצת שבחו
חכם יוסף (וזיפה) הכהן יהונתן, נולד לאימו מיסה ולאביו חכם ציון כהן יהונתן בשנת תרס"ז (1907) בג'רבה.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, כבן זקוניו של חכם ציון כהן יהונתן, ראש אבות בתי הדין בג'רבה. ומפי אחיו, הגדול ממנו בעשרים שנה הוא חכם דוד הכהן יהונתן, רבה של זרזיס.
בשנת תרע"ט (1919) הוקמה בג'רבה התנועה הציונית 'עטרת ציון'. חכם יוסף (וזיפה) הכהן יהונתן, הצטרף אל הפעילות בנערותו, ולימים, היה אחד ממנהיגיה הבולטים.
בשנת תרצ"א (1931) נפטר אביו, וביקשו למנותו כדיין, אך חכם יוסף (וזיפה) הכהן יהונתן לא נעתר לבקשה. למחייתו עסק בצורפות. משאו ומתנו היה באמונה, ועשה חיל בעסקיו. ברווחיו היה מחזיק בתי מדרש ולומדי תורה.
בשנת תש"ג (1943) פלשו הנאצים לג'רבה, וגזרו על היהודים להביא כופר נפשו של חכם כלפון משה הכהן, ראש אבות בתי הדין של ג'רבה, באותה עת. בסך 50 ק"ג זהב. חכם יוסף (וזיפה) הכהן יהונתן הביא את כל מטמונו בסך 15 ק"ג זהב, לקיים את חלקו במצווה זו.
בשנת תשט"ז (1956) חכם יוסף (וזיפה) הכהן יהונתן הגיע לביקור בארץ ישראל, והותיר בג'רבה את אשתו וששת ילדיהם. במהלך הביקור נפטר באופן פתאומי.
חכם יוסף (וזיפה) הכהן יהונתן נפטר ביום י"ד בסיוון תשט"ז (1956).
הוא כתב הגהות לספר 'שערי ציון', שחיבר אביו. בשנת תש"י (1950) הודפס בג'רבה ספר דרשותיו 'לספר בציון'. בשנת תשנ"ב (1992) הודפס בבני ברק, ספר תשובותיו 'שארית יוסף' בסוף ספרו של אחיו 'יד דוד'.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהמלחמה היא נגד רצונו, שכולם אזרחים שלו.
'והיה באחרית הימים, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים' - כי באחרית הימים, בזמן שכל הגוים יכירו באחדות הבורא, ושהוא ורק הוא בורא הכל, ואדון כל ברואי עולם, וכולם שווים לפניו, כגר כאזרח, כי כולם אזרחים ונתינים שלו, בלתי שום הפליה, בין אדם לאדם או בין עם לעם. ...
וכאשר האמונה הזאת תהיה נטועה בין כל העמים, וכולם ישתוקקו לדרכי ואורחות ה', אז כולם יבינו שהמלחמה היא נגד התורה הזאת ואורחות ה', אז כולם יבואו למסקנה התורנית: 'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה' - כי איך ילחמו שני אחים נגד עיני אביהם, אשר מעריצים אותו ומכבדים אותו, והמלחמה הזאת היא בלתי ספק נגד רצונו.
לספר בציון, דף לד ע"א-ב, ג'רבה, תש"י (1950)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לרודפי צדק ללמוד בינה, מדרך אברהם אבינו.
'שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה', הביטו אל צור חוצבתם, ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם' - אתם תועי בינה, רודפי צדק, ומבקשי דרך האמת, דרך ה', תוכלו להכיר האמת ממקור מחצבתכם. הביטו, איך קרא ה' לאברהם והוציאו ממשפחתו ומבית אביו, שיהיה יחיד מובדל מעמי העולם, שלא יתבולל וייטמע ביניהם, ויעשה כמעשיהם.
הלא מזה תבינו אתם, מבקשי דרך ה', ורודפי צדק, ואתם מגששים כעיור באפילה, לדעת איזו הדרך ישכון אור. הלא לפניכם מעשה אברהם אביכם ושרה תחוללכם, דרכיהם הם יורו אתכם, כי זה דרך תלכו בה להתרחק מכל תועבות העכו"ם, ולהאמין רק באל אחד יחיד ובתורתו, עם כל חוקיה הצדיקים והישרים, כי רק למען זה הוצאתי אברהם אביכם, והבדלתיו מעמו וארצו, להקים ממנו עם סגולה מכל העמים. ואף כי הוא היה אחד, ורק בן אדם אחד בכל עולמי והגדול, וקיימתי הבטחתי, וברכתי והרביתי זרעו, מזה תבינו איזה דרך הרצוי לה'. הלא מעשה ודרך אברהם אביכם, ילמד אתכם בינה, וכל אחד מכם יאמר: מתי יגיעו מעשי, למעשה הסבא שלנו, אברהם אבינו, עליו השלום.
לספר בציון, דף ט"ו ע"א-ב, ג'רבה, תש"י (1950)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד ייסוד אמונת ה', שכל בני האדם שווים לפניו.
כאשר רצה הלל ללמד התורה, לאותו הגר, על רגל אחת, אמר לו: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך - זו היא כל התורה כולה. כל השאר פירוש הוא, צא ולמד אותו'. - כי אמונת ה' ואחדותו, שהיא העמוד הימיני, שעומדת עליו כל תורתנו הקדושה, בין המצוות השכליים, בין החוקים הלא שכליים, בין המצוות אשר בין אדם למקום, בין המצוות אשר בין אדם לחברו, היא גם כן היסוד האחד, שעליו בנוי 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'.
וכאשר אמרנו כי אמונת ויחוד ה', שהוא בורא ויוצר הכל, וכל בני האדם הם ברואיו ומעשה ידיו, וכולם שווים לפניו, ורצונו כי כל בניו ועבדיו לא ירעו זה לזה, וכאשר הגר הזה עדין אינו מכיר בדת ישראל, וגם באחדות ה' ואמונתו, לכן כאשר רצה ללמד אותו היסוד האחד שכלול בו כל היהדות, נתן לו יסוד שכלי המתקבל על דעת אותו הגר, 'וכל השאר פירוש הוא, צא ולמד'.
לספר בציון, דף לד ע"א, ג'רבה, תש"י (1950)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שלא לחינם נקבע התקווה לשיר הלאומי שלנו.
התקווה, שלא אבדה מלב העם היהודי בכלל, ובכל לב של כל יהודי ויהודי בפרט, במשך כל זמן גלותו, ובכל מקום גלותו, שעוד יבואו ימים טובים, ויחזור לארץ אבותיו ולמדינתו ולממלכתו האחת, התקווה הזאת היא שנתנה כח וחוזקה, עצבי ושרירי חיות העם היהודי, לעמוד בקומה זקופה ובאבירות לב לא טבעית, נגד כל גזירות אויביו ושונאיו חינם, והיא שהפיחה רוח חיים בעצמות היבשות, בחיי הגלות המר והארוך, והמתובל בכל מיני צרות וגזירות רעות, והריגות ושריפות ועינויים, מינים ממינים שונים, כי רק הייאוש הוא החדק של כיליון העמים מהווייתם הגופני והרוחני.
ולא לחינם נקבע השיר הלאומי שלנו 'עוד לא אבדה תקוותנו' - כי התקווה לשוב לארץ אבותינו היא שנתנה לנו חיות עד היום, והיא שזכתה אותנו למאמץ הבניין החדש ולהתיישבות החדשה בארצנו, ארץ ישראל. כי התקוה הזאת שאנו עדים לה, שהיא היתה סיבת חיותינו, לאחר אלפי שנים גלות היא גם כן תהיה הסיבה לחיות ולבניין ולהתיישבות ארצנו ארץ ישראל.
לספר בציון, דף מ ע"א, ג'רבה, תש"י (1950)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבשמיעת סיפור יוסף מתעורר הרגש הילדותי, שעוד שכלו נקי.
'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' - אין לך פרשה בתורה, שהיא חרותה בזיכרוננו כמו הפרשה הזאת של 'וישב', בזכות אותו המקרה והמעשה הנפלא, שעבר על הסבא שלנו ובנו יחידו היקר ואהוב לו מכל בניו, יוסף הצדיק. וכי כל הפרשה מלאה בסיפורים נפלאים שעברו על אבותינו, ומרתקים את הקורא. ובפרט הילד שעוד שכלו נקי, ולא מכיר הרבה, ולא קרא הרבה סיפורים, ולא נתנסה בניסיונות החיים.
וכל כך היתה הפרשה הזאת למקור הגדות יפים וגם מכאובים עד לזליגת דמעות ממש. וכל כך אנו רואים הרבה ילדים מתאספים לפני הדרשן, לשמוע אותו המעשה שעבר על יוסף הצדיק בבית הכנסת בימים או כאשר מתחילים בפרשה הזאת של 'וישב', ועם זה גם כן מתחיל המגיד לדרוש בענייני השעה מפרשת השבוע, וגם לנו לגדולים מתעורר אצלנו אותו הרגש הילדותי, שאנו משתוקקים אליו. עם שמיעתנו, אותו הסיפור והעלילות שעברו על אבותינו, יעלה בזיכרוננו אותם ההרגשות שהיינו מרגישים כאשר היינו ילדים, אף שהסיפור אנו שומעים או קוראים אותו בכל שנה, אבל בזכות אותם ההרגשות הילדותיים שמתעוררים אצלנו, אין אנו קצים מלחזור על אותו הסיפור של יוסף הצדיק, מלשמוע אותו כאילו הוא חדש אצלנו.
לספר בציון, דף כח ע"א-ב, ג'רבה, תש"י (1950)
1956-1907