מקצת שבחו

'אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: 'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך'. - ויש להבין, מהיכן נשמע מהפסוק שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם?! - לפי שמן הפסוק שמביא, לא נשמע אלא, שמרבים שלום לעצמם, ככתוב: 'ורב שלום בניך' - משמע 'בניך' הלומדים - ירבה שלומם להם לבדם, אבל לכל העולם מהיכן לנו? ועוד איזו קושיה בפסוק עד שאמר: 'אלא תקרא בניך, אלא בוניך'. אומנם יובן שקשה לו בפסוק שאמר: 'וכל בניך לימודי ה'' - וכי כל ישראל הם תלמידי חכמים?! והרי צא וראה, כמה בטלנים יש בשוק, וכיצד אומר: 'וכל בניך לימודי ה''. וזהו שנתקשה בפסוק.
ולזה אמר: 'אל תקרא בניך אלא בוניך' - רוצה לומר: התלמידי חכמים, שעוסקים בבניינו של עולם, ובזכותם 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר על ישראל. לזה אמר: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'.

והנה יש אדם, שרוצה לזכות ולעשות צדקה, אלא ירא שלא יכשל בבני אדם שאינם מהוגנים, וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ויהיו מוכשלים' - הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא יקבלו שכר. ואפשר שיאבד ממונו לריק, אם יכשל במכשול זה. ובזה הפחד נמצא, איך יעשה שיהיה בטוח ולא ילך ממונו לאיבוד, ויהיה לבו בטוח בלב שלם.
אבל האמת הוא, שאף על פי שהחכם לומד שלא לשמה, לא יחסר כל המחזיק, אלא נותנים לו שכרו מושלם למחזיק. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אם בקשת לעשות צדקה - עשה עם עמלי תורה. שאף על פי שהחכם לומד שלא לשמה, אפילו כך המחזיק שכרו מושלם, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ונמצא על ידי המחזיק, סופו החכם לומד לשמה, לכך שכר המחזיק מושלם, אף אם החכם עתה לומד שלא לשמה, כיוון שעל ידי המחזיק סוף החכם לומד לשמה.
זה אומרו: 'ורחוק מפנינים מכרה' - כלומר הקונה תורה, כלומר המחזיק, עדיף יותר מהקונה שום סחורה, כסף או אבנים טובות, משום שלפעמים אם ימצא כסף סיגים או אבנים מזויפות, מפסיד הלוקח מן הקרן ואיבד מעותיו, מה שאין כן הלוקח תורה, כלומר המחזיק, אף אם החכם לומד שלא לשמה, ונמצא שקנה לשמה ונמצא שלא לשמה, כמו קנה אבן טובה ונמצאת זכוכית, מכל מקום המחזיק הוא בטוח על הקרן ועל הריווח. וזהו: 'ורחוק מפנינים מכרה' - כלומר קניית התורה רחוק מקניית הפנינים, לפי שאם ימצאו אבנים מזויפות יפסיד הלוקח, אבל בקניית התורה, אף על פי שהחכם לומד שלא לשמה 'בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר' - שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

'יברכך ה' מציון, וראה בטוב ירושלים'. - יובן במה שאמרו: 'דורו של אחאב, שהיה שלום ביניהם, עולים למלחמה ונוצחים. ובדורו של דוד, היו עולים למלחמה ונופלים, שהיה בהם מלשינות'. עוד נקדים מה שאמרו במדרש: 'זה ספר תולדות אדם' - כמניין 'זה' היה ראוי לצאת מאדם הראשון, ובשביל שהיה מחלוקת ביניהם, לא יצאו מאדם הראשון אלא שניים.
זה אומרו: 'וראה בטוב ירושלים' - שישבו בשלווה, ואם תבוא מלחמה יהיו נוצחים. 'וראה בנים' - שתזכה לבנים. כל זה על ידי השלום. או נאמר 'בטוב ירושלים' - במה שאמרו שעשרה קבים חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם, ועוד עם מה שאמרו, שאם יש שלום ואחד לומד תורה, כאילו כולם למדו. זה אומרו: 'וראה בטוב ירושלים' - רוצה לומר שהיא התורה, שתראה כמו מציאה, שלא עמל בה אלא בראיה בלבד. אימתי? - כשיהיה 'שלום על ישראל'.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל האומר שירת הים בכל יום בשמחה, מוחלים לו כל עוונותיו, שנאמר: 'ויסע משה את ישראל מים סוף' - שהסיעם מעוונותיהם בזכות שאמרו שירה. עוד דרשו: 'גוי מקרב גוי' - מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה'. עד כאן. ובזה יבוא על נכון שלכך דרשו: 'ידע שעתידים לומר זה אלי ואנוהו' - כלומר לומר שירה. ועל ידי השירה נמחלים העוונות, לכך ראוי לגואלם מי שגאל את האבות הוא יגאל את הבנים בקרוב. אמן כן יהי רצון.

'ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון, מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו'. - ויש להבין למה אמר 'תעשה' - בצירי תחת התי"ו ולא אמר 'תעשה' בפתח. ועוד מה צריך לומר 'ששת ימים תעשה מלאכה'? - אם ירצה יעשה מלאכה ואם לא ירצה לא יעשה מלאכה, שעיקר הציווי הוא על יום השבת, שלא לעשות מלאכה, והיה די שיאמר: 'וביום השביעי שבת שבתון'. ואם כן 'ששת ימים תעשה מלאכה' למה בא? ... אומנם חוץ מדרכינו לזה יש לומר והוא במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'חייב אדם ללמד בנו אומנות, וכל שאין מלמד בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות'. לכך הוצרך לומר: 'ששת ימים תעשה מלאכה' - לומר שחייב לעשות מלאכה כדי שייהנה מיגיעו, ולא ילסטם הבריות.

'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שבטך - אלו ייסורים, ומשענתך - זו תורה'. ויש להבין כיון ששבטך אלו ייסורים כיצד אומר 'המה ינחמוני'? - וכי הייסורים מנחמים הם?! ...
באשר שלא בשעת ייסורים, יש לו שמחה בעולם בעושר, באכילה ושתייה. אבל כשמביא עליו ייסורים, אין לו שמחה בעולם, לא באכילה ולא בשתייה. ומדאגת הייסורים 'כל אוכל תתעב נפשם', ואין לו שמחה אלא דווקא שמחת התורה. היא שמחה שאין לה הפסק, בין בעניותי בין בעשירותי, שמחת התורה היא מנחמת את האדם בכל עת. זה אומרו 'שבטך' - אלו ייסורים, ומעתה אין לי שום נחמה אלא 'משענתך' - זו תורה מנחמת אותי. זה אומרו: 'המה ינחמוני' - רוצה לומר: דברי תורה המה ינחמוני.