מקצת שבחו

מעשה המשכן, וכליו, ומיתריו, ויתידותיו, והמנורה, והקימותיו, ופירוקיו, הן הם מסורת התורה הקדושה, הצפונות ונעלמות, וזעירים הם, שיוכל לעמוד עליהם, איש אחד בדור, וצדיק גמור, וחכם בסודות הנוראות, ואפשר אם יש קבלה מפי רב מובהק, אזי יכולים גם כן, יחידי סגולה לבוא, על פי הקדמות הרב, לבוא על קצת מהם, לפי שורש נשמתו וקבלתו ועבודתו, אך כל איש ישראל מחויב להתבונן ולחפש ולהתפלל להקדוש ברוך הוא, שיאיר עיניו מעט בזה העניין, לפי שורשו, 'ויגעתי מצאתי', 'וארוסה היא לנו ולכל ישראל', 'ויותר הוא מה שהעגל רוצה לינוק, פרה רוצה להניק'. לכן חירות על הלוחות לכל בר ישראל, לחדש בתורה, ובלבד שיכווין לבו לשמים

'אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת' - יש כמה מניעות לאדם, שאינם מניחים אותו לבוא למדרגה להיות בחינת אדם, שהוא מדרגה עליונה: לפעמים הוא נופל ממדרגתו כדי לבוא למדרגה עליונה יותר גבוה. ... לפעמים אדם נופל ממעלתו, ואינו יכול לבוא למדרגה ע"י האנשים אשר סביבו, כי הם מונעים אותו. ... לפעמים נופל במחשבות העובד, שהוא מהיר ובהיר במלאכתו עבודת הקודש, ומכווין כוונות וייחודים ... או שיש אדם חכם וחריף המוח, להבין ולהשכיל בתורה ועבודה, כמו מעיין הנובע, ואין מי שדלה אותם המים, ומחמת זה אינם נובעים חדשים. ...
וזה רמז הפסוק: 'אדם' - היינו מי שהוא בעל נשמה קדושה, מדרגה עליונה, המכונה בשם אדם, 'כי יהיה בעור בשרו' - היינו בלבושים שלו נגע, שתרגום אונקלוס: 'מכתש סגירו' - לשון מניעת השפע כמו שמובא בזוהר הקדוש, והוא נופל ממדרגתו, ואינו יכול לבוא למדרגה עליונה, ע"י אחד מג' דברים: 'שאת' - לשון הגבהה, היינו שהירידה הוא צורך עליה או 'ספחת' - שהוא לשון חיבור ואסיפה, מחמת אנשים המחוברים עמו וסביבו או 'בהרת' - לשון בהיר בשחקים. וזהו עצת התורה הקדושה בכולם: 'והובא אל אהרן הכהן' - היינו מידת התשובה והחסד, כי הכל הוא מן ה', וה' מתקן הכל, ובידו להסיר כל חלאה וצחנה, ולהוריד השפע דרך הצינורות הידועים על כל העולמות.

'רני עקרה לא ילדה, כי רבים בני שוממה מבני בעולה' - אמר אדוני אבי זקני, זיכרונו לברכה לחיי העולם הבא: כי כל התפילות עושים פעולה בעולמות העליונים, ולפעמים בקצה הארץ, וסמך על פסוק 'כרום זולת לבני אדם' - אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, שנעשים מזה דברים נוראים ברומו של עולמות, ובני אדם סוברים שלא נתקבלו תפילתם, לכן מזלזלים בהם. וזה: 'כי רבים בני שוממה' - התפילות שאתה סובר שהם שוממים, עושים פעולות גדולות יותר מראייתך הגשמית.

'אנוכי ניצב על עין המים' על דרך 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שנעשה כמעיין המתגבר'. 'ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים' - היינו נשמות קדושות והוא על דרך 'פתח באכסניה של תורה'. 'ואמרה: גם גמלך אשקה' - היינו אותם שגומלים חסד עמה: אותה הוכחת לעבדך ליצחק - היינו, שמזה נמשך צחוק ושמחה בעולם. 'כי עשית חסד עם אדוני' - היינו שנמשך חסד אל השכינה הנקרא אדני.

'יהודה אתה' - שמעתי בשם אדוני אבי זקני, זיכרונו לברכה לחיי העולם הבא: כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, ועבודה זרה נקרא גאווה, וכל הכופר בעבודה זרה - היינו במידת הגאווה ואוחז במידת הענווה והשפלות נקרא יהודי. ולי נראה שעצבות ומרה שחורה נקרא גם כן עבודה זרה כי היא גרוע מכל המידות רעות, וידוע שאפילו יש ביד אדם תורה ומעשים טובים, אם אין בו יראת שמים אין כלום. ויו"ד היא קטנה שבאותיות, ומכל מקום יכולים לעשות ממנה כל הכ"ב אותיות שבתורה, כי כשמתחילים לכתוב, עושים מתחילה נקודה קטנה, ואחר כך מושך ממנה איזה אות שירצה, ונמצא כמו שמיו"ד קטנה נעשה כ"ב אותיות, וה' חומשי תורה, כך כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, וזוכה לכל כ"ב אותיות וה' חומשי תורה.

יש לומר טעם, על מה שאין אומרים 'לשם יחוד' על מצוות הכנסת אורחים, כשיזדמן לאחד לקיים. ולמה יגרע זה, מכל המצוות? - אך שהאמת הוא שגדולה הכנסת אורחים, יותר מקבלת פני השכינה, ולכך אין שייך לומר 'לשם יחוד' ודי לחכם.

'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - רמז מוסר 'כסף' - לשון תאווה כמו 'נכסוף נכספת', 'תלוה' - לשון לוויה וחיבור כמו 'כי לווית חן הם לראשך'. והיינו: 'אם כסף' - היינו להתאוות גופניות, 'תלוה' - היינו תחבר עצמך להם, הווי זכור: 'את העני עמך' - על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל החוטא דוחק, חס ושלום, את רגלי השכינה' שהיא עניא בגלותא'.