מקצת שבחו
חכם חוויתו חורי נולד לאמו ולאביו חכם גבריאל חורי כנראה בשנת תרנ"ד (1894) בג'רבה.
ראשית תורתו למד מפי אביו חכם גבריאל חורי, נצר לחכם רחמים חורי הראשון. גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי ג'רבה, וכבר בגיל צעיר היה מסייע בידי מלמדי התינוקות. בשנת תרע"ב (1912) עבר לעיר מדנין שם לימד תורה לתלמידים צעירים. לאחר פטירת אביו, חכם גבריאל חורי, חזר לעיר ג'רבה, והחל ללמד בבתי המדרש בעיר: ב'בית כנסת הגדול', ב'בית כנסת רבי אברהם חדאד', וב'בית כנסת רבי שלום חדאד', לבסוף קבע מקומו בבית כנסת 'עליית רבי יצחק חורי'. הוא ידע סוד לחש לסילוק עקרבים, שהיו מצויים בג'רבה בימי הקיץ, לשם כך היה עובר בין הבתים. בשנת תשט"ז (1957) כשעלה רבי כדיר צבאן, רבה של מדנין לישראל, חזר חכם חוויתו חורי לעיר מדנין, ושימש בה רב ודיין.
בשנת תשכ"ג (1963) זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר אשקלון. הוא עמד בראש בית הכנסת 'אוהל משה', שם שימש שליח ציבור, מלמד תינוקות ודורש לציבור הרחב. כשמצבו הבריאותי הקשה עליו לצאת ללמד. קבע בביתו לימוד גמרא והלכות לכמה תלמידי חכמים.
חכם חוויתו חורי נפטר ביום ה' אדר תשמ"ג (1983) ומנוחתו כבוד בעיר אשקלון.
לאחר פטירתו יצאו לאור, בידי בניו ובפרט בנו, חכם דוד חורי, ותלמידו, חכם בנציון חדד, כתבי ידו ודרושיו בספר 'חח ונזם' בחמישה כרכים, שיצאו לאור בשנים תשמ"ד (1984) - תשמ"ה (1985). כרך ד' מוקדש כולו לשיטת העיון התוניסאי על מסכת קידושין.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד בצערו - יקבל מאהבה, ובצער חברו - יוריד כנחל דמעה.
צערנו על צרתם של אחרים - ידוע הדבר ומפורסם העניין שאנחנו עם בני ישראל משולים לשה שנאמר: 'שה פזורה ישראל' - מה השה כשמכים אותה באחד מאיבריה, כל האיברים מצטערים, גם ישראל הם אגודה אחת וכשאחד מהם שרוי בצער כל ישראל מצטערים בצערו.' - ובזה פירש ב'שבט ראובן' בשם המפרש, זכרונו לברכה, דברי הגמרא שאמרה: הלל, כשומעו קול צווחה בעיר, אומר: מובטחני שאין זה בביתי. - כי הלל הרגיל לאנשי ביתו, על דרך מוסר והנהגה ישרה, כאשר יקרה להם צער ואסון, בל יצעקו ובל יקוננו, אלא יקבלו באהבה. אך כל זה בצער שלו, אבל בצער חברו, חייב אדם להצטער מאוד, בלב ונפש, ולהוריד כנחל דמעה.
חח ונזם, חלק ב', דרוש כ. ע"מ נג-נד , אשקלון תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד אף שהצדיק אבד, ומיתתו מכפרת, לא יפסקו מליתן צדקה.
פירש הרב 'ציון במשפט תפדה' בישעיה הפסוק: 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים' - מלשון אסיפה וכריתה, שמיתתם לא הועילה כלום, והחסד שלהם שרצו לעשות לישראל, לכפר עוונם, לא הועיל כלום.' עיין שם.
אולי גם שיש שני דברים שמכפרים: נתינת הצדקה, ככתוב: 'עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'; ומיתת הצדיקים. ואם יתרשלו ואינם שמים לב ליתן צדקה, אז גורם בעוונותינו הרבים, מיתת הצדיק. וזהו: 'הצדיק אבד' - לכפר, וזה גרם על ידי 'ואין איש שם על לב' - ליתן צדקה, ביפה שעה אחת קודם. והם כשרואים כן, אז 'ואנשי החסד נאספים' - שפוסקים מליתן עוד צדקה, שאומרים שאינם צריכים עוד ליתן, כיוון שנתכפרו במיתת הצדיק.
אבל 'באין מבין, כי' שמא 'מפני הרעה נאסף הצדיק' - על כן צריכים ליתן צדקה וחסד, שגם שאבד הצדיק, מכל מקום תהי הצדקה מגן וצינה על כל צרה שלא תבוא.
חח ונזם, חלק ב', דרוש ו, ע"מ יד, אשקלון תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שמייצרים, שישראל נעשה לראש ותובע את זכויותיו.
'כל מקום שנאמר 'וישב' אינו אלא לשון צער' - ופירש הרב הנזכר: כל מקום שיושבים ישראל בגלותם, אם יאמרו 'וישב' - שרוצים ליישב בהשקט, אינו אלא צער מהאומות, שמתקנאים מהם, שחושבים עצמם לתושבים בארץ, ועל כן הם מצירים להם. ועל פי זה יש לפרש מאמרם זיכרונם לברכה: 'כל המייצר לישראל נעשה ראש' - רוצה לאמר: כל המצערים והמציירים לישראל הוא בשביל שנעשה ישראל ראש, וחושב את עצמו כתושב, והוא תובע את זכויותיו, בטענו כי הוא איננו נופל מכל שאר שכניו, על כן הם מלאים עליהם חמת עכשוב.
חח ונזם, חלק ב', דרוש יג, ע"מ לג, , אשקלון תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאם אין משאו ומתנו באמונה, אז אין חוכמתו מתקיימת.
תחילת דינו של אדם, אינו על דברי תורה, והקשו בתוספות, שהרי אמרו במסכת שבת: 'תחילת דינו של אדם, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה' - שמה ששואלים אותו: 'נשאת ונתת באמונה' הוא לצורך דברי תורה, שאם יאמר לא נשא ונתן באמונה, שמזה מוכח שאין בו יראה, אז בוודאי לא קבע עיתים לתורה, ש'כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - חכמתו מתקיימת'. וגם למי שאמר, שהחכמה שלמד מרבו, הגם שאין בו יראה, אינו שוכח אותה, הרי שאם משיב, שלא נשא ונתן באמונה, שמזה מוכח שאין בו יראה, אז אין צריך לשואלו: פלפלת בחכמה, כשם שאמר אחר כך בגמרא.
חח ונזם, חלק א', דרוש ה עמ' מג אשקלון תשמ"ד (1984)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שכשהקיבוץ קודם, אז יהיו דרים באוהלים דירת צער.
'נדחי ישראל יכנס' - לכאורה זה הפך למה שנאמר בגמרא, שבניין ירושלים אחר קיבוץ ישראל. גם קשה למה שאמרה הגמרא, שהבניין אחר הקיבוץ, שדרך העולם אינו כן, שצריך הבניין קודם, כדי שישבו בבתים ובחצרים, אבל אם יהיה הקבוץ קודם, יהיו דרים באהלים דירת צער עד שיבנו.
ולזה יש לתרץ בפשיטות: כי בוודאי ישראל הם הבונים, ועל כן צריך להיות הקבוץ קודם, וישבו באהלים כדי לבנות. ויש לומר שכך אמרה הגמרא: אימתי בונה ירושלים ה' - בזמן שעלה במחשבתו יתברך, לקבץ נדחי ישראל, אבל בזמן שעדיין לא הגיע הקץ, לקבץ ישראל תשאר בחורבנה, ועכשיו הגמרא לא אמרה אם יקבץ ישראל קודם או יבנה ירושלים קודם, ולכך פירש רש"י 'בונה ירושלים' קודם, כדי שיהיה להם בתים וחצרים לדור ואז 'נדחי ישראל יכנס'.
חח ונזם, חלק ב, חידושים על מסכת ברכות, עמ קנב, אשקלון תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שע"י מידות טובות, גורם שנפש אביו נשארת עימו.
כשהבנים צדיקים נשארת נפש אביהם עמהם, להגיד להם העתידות, ולהציל אותם מכל רע, יען שהאב עצמו יש לו צער, כשרואה בניו מעותדים לרעה, ומשום כך מגיד להם העתידות, להציל אותם, ועושה כל מה שביכולתו לעשות. ... על ידי מדות הטובות של הבן הוא גורם שנפש אביו נשארת עמו, וכן בישראל כשעושים רצונו של מקום, משרה שכינתו עלינו, כיוון שאנו קרויים בנים והוא אבינו. וכיוצא בזה בגדולי הדור עם אנשי הדור, שהגדולים נקראים אבות לאנשי דורם, וכמו שהבן אם הולך בדרך רעה, מחליש כוח האב כמו שאומר הכתוב: 'את אביה היא מחללת', כן כשאנשי הדור אין עושים רצונו של מקום, תתמעט השגת גדולי הדור
חח ונזם, חלק ב', דרוש יג , ע"מ לג , אשקלון תשמ"ה (1985)
1983-1894