מקצת שבחו

'למנצח לבני קרח מזמור' - מאחר שבני קורח היו מזרעו, והם ראו וידעו מה שאירע לאבות עדת קורח, ומשם תורה יוצאה להזהיר גדולים על הקטנים, שלא לנהוג במחלוקת, ואך בחלקות, כי אם באגודה אחת, וגדול השלום עד שמקרבת הגאולה, כי באורה נראה אור כי יהל בביאת משיחנו. ואם כן, 'כל העמים תקעו כף' - שם רמז, שהותרה הרצועה להורות, מה שנעשה בכף, והוא סימן לגאולה, שכביכול יכה כף אל כף, וכמבואר. ועוד בה 'הריעו לא-לוהים בקול רינה' - ... משם הרב 'סמיכת חכמים', זיכרונו לברכה, שאמר: כף בפיו יספק אל, בשמח אומה מאומות, שהן גילה ורנה בפניו יתברך.

בזוהר הקדוש, בפרשה זו דף קי"ח עמוד א וזה לשונו: 'בא וראה מצוות התורה עליונות הם למעלה. בא בן אדם ועושה מצווה אחת, אותה מצווה עומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ומתעטרת לפניו ואומרת: פלוני עשני, ומפלוני אני, בגלל שהוא העיר לו למעלה'. עד כאן לשונו. וכל העובר בדברי הזוהר הקדוש הללו, בעיניו יראה, שנראה שהדברים כפולים, שאחר אומרו: 'פלוני עשני', מה צורך לומר עוד 'ומפלוני אני'? ...
מבואר כמה רע ומר העושה מצוות מממון הגזול וכמו כן חידושי תורה שהם מאחרים. ומעתה אפשר שזה כוונת רבי שמעון בר יוחאי הקדוש: 'בא בן אדם ועושה מצווה אחת וכו' ואמר פלוני עשני' - וכיוון שלפעמים המצא ימצא, שעשה איזה מצווה, כמו מצוות הצדקה לעני או לתלמיד חכם וכיוצא, וכמו כן בעסק התורה אמר בפיו איזה חידוש בתורה, ואפשר שהצדקה הוא ממון הגזול שעליו נאמר: 'עושה עושר ולא במשפט', וכמו כן בעניין עסק התורה, ולכן חזר ואמר: 'ומן פלוני אני' - שהוא ממה שזיכהו ה' יתברך לו לבדו, ואין לזרים אתו, בין בעשיית המצוות וכמו כן בעסק התורה,

'בכל צרותם לו צר, ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם'. – והכוונה: 'בכל צרותם לו צר' - דהיינו, שכביכול גם הוא שרוי בצער על דרך 'עמו אנכי בצרה'. ועם כל זה כשיבוא עת וזמן הגאולה, 'ומלאך פניו הושיעם', אינו בשבילו כביכול, אשר הוא גם כן שרוי בצער, כי אם 'באהבתו ובחמלתו' - דהיינו באהבת וחמלת עמו בחירו וצאן מרעיתו, יהיה הגאולה. וראיה לדבר הזה, הלא היא: 'וינטלם וינשאם כל ימי עולם' - שגם אחר צאתם מהגלות משים עין השגחתו כביכול עליהם. וזה אומרו: 'וינטלם וינשאם כל ימי עולם'.

'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך'. - מה שהקפיד המקרא ואמר: 'ומטה ידו עמך', שלכאורה תיבת 'ידו עמך' הם ללא צורך. ואפשר ששם רמז למה ששמעתי משם המפרשים, זיכרונם לברכה, בכוונת הכתוב: 'פתוח תפתח את ידיך' - שהכוונה שכשאדם נותן צדקה לעני, צריך שייתן לכל אחד כפי חשיבותו, וכפי טיפולו אשר לו. והסימן הלזה הנה זה בידיים אשר לו, שייתן את עיניו בידיים, ולו יראה שאין כל האצבעות שוות, ואחד גדול יותר מחברו ואחד קטן, ושם נמצאו חמש אצבעות, זרת וגודל ואצבע ואמה וקמיצה. ומשום כך נקט מקרא בלשון זו: 'פתח תפתח את ידך' - שבשעה שבא האדם לתת צדקה לכל שואל, שיפתח את ידו, וייתן דעתו באצבעות הידיים, שאינם שווים, ובדרך זה ייתן הצדקה לכל אחד ואחד, כפי שיעורו וחשיבותי. אלו דבריהם זיכרונם לברכה, והיא עצמה נאמרה ונשנית: 'וכי ימוך' - ובאת להחזיק בידו, תן דעתן ביד אשר לו, שיש חילוק בין האצבעות, וגם אתה כה תעשה לתת ולהחזיק לפי מעלתו וחשיבותו.

'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה'. - וכוונתו להשמיענו, שעיקר אהבת אדם לחברו, היה תהיה בתורה דווקא, להוכיחו בשבט פיו, אם יראה אותו סר מהדרך הטוב והישר, להחזיר אותו אל דרך התורה והמצוות, אשר היא דרך החיים והטוב.

מה שתיקנו מרדכי ואסתר, זכותם יגן עלינו אמן, בימי הפורים לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כאשר בא הדבר במגילת אסתר, שמה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות כדבר הזה. ...
שכבר ידוע מה שנמצא בחכמינו זיכרונם לברכה, שישראל שבאותו הדור, אמרו להמן, לתת לו כל הממון אשר בידם וברשותם, ושלא יהרוג אותם. והוא ענה: למחר אנו הורגים אתכם, ולוקחים כל הממון אשר בידכם. יעויין שם. וידוע שמה שנתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, היה על מה שחטאו, עוו, ופשעו לפניו, יתברך שמו, אם כן מטעם זה, בהצלתם כה עשו מרדכי ואסתר, לקבוע לדורות, שבבוא ימי הפורים מידי שנה בשנה לתת מתנות לאביונים, וכל המרבה כמתנות לאביונים הרי זה משובח. וכמו שכתב הרמב"ם זיכרונו לברכה בהלכות מגילה, יעויין שם. להורות ולהודיע, שגופם חביב עליהם יותר מממונם, והראיה שהם מפזרים ממונם לתת לכל שואל, וכל מי שפושט ידו אחור לא ישיב, ואפילו גוי, כידוע. ועל ידי זה אפילו אם המצא ימצא איזה אנשים חוטאים, אשר לא הלכו בדרכיו יתברך, שורת הדין מחייבת שהקדוש ברוך הוא כביכול לא יפגע בגופם, חס ושלום, כי אם בממונם, יען שגופם חביב עליהם יותר מממונם, וגובה מממונם. וכמו שכתב הרב זיכרונו לברכה לגבי חולה, שעושים פדיון נפשו ונותנים לעניים, להראות שגופם חביב יותר מממונם. והלכה היא שבעל חוב בזבורית, וישראל חיים וקיימים לעד.

'תהילתו בקהל חסידים ישמח ישראל בעושיו' - כי נודעת יד ה', לשלם שכר טוב בעמלה של תורה ומצוות, היינו דווקא למתנהג עצמו בחסידות, להשתדל במעשה המצוות בהשתדלות ובחשק ובשמחה רבה.