מקצת שבחו

'עצת עני תבישו כי ה' מחסהו' - שמעתי דרך הלצה, והוא שהעני קודם צאתו לשאול, משים עצות בנפשו, ואומר שעתה הוא ילך אצל ראובן ולוקח ממנו סך מה. וכן גם כן מלוי וכיוצא בזה, ואם כן מצא סעודה היום. ודרך קצת בני אדם כשבא עני ומבקש מהם איזה דבר, אומרים לו: ה' יסעדנו - ורצונו לומר: שה' ימציא מזונותיו.
לזה בא אדונינו דוד המלך, עליו השלום, ואמר להם ברוח קודשו שטעות המנהג הזה. וזהו אומרו: 'עצת עני תבישו' - רוצה לומר: העצה שיעץ בנפשו לקבל מכם איזה סך, ביישתם אותו באמרכם: 'כי ה' מחסהו' - ורצונו לומר: שה' ימציא מזונותיו. אם כן: 'מי יתן מציון ישועת ישראל' - רצונו לומר: אם כן מי יתן תשועה להעני? והלא כל אחד ואחד יוכל לומר כן, וחס ושלום, ישאר העני ברעב.

'ומלאך בא ומלמדו תורה, וכיוון שבא לצאת לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל מה שלמד' - המאמר הנורא הזה נרגשתי בו שתים: אחת למה המלאך בא ויושב עם התינוק, במקום הצר ההוא במעי אמו כדי ללמדו, ולמה כל החרדה הזאת? ... ולהיכן הולך טורח המלאך הראשון, אשר טרח וישב מקום לחץ כל ירחי לידה עד שלמדו, ואחר-כך בשעה מועטת חלף הטורח ההוא והלך לו?
ולקושיה ראשונה נראה לי לתרץ, שהשם, יתברך שמו, עושה חסד גדול בזה לאדם שמתחילת הרכבת גופו, מלבישו באור התורה הקדושה כדי שיהיה כלי בית קיבול, שיוכל אחר-כך לקבל ולהיכנס באור החכמה והתורה. ... ואף שבצאתו מרחם אמו, שוכח מה שלמד כנזכר לעיל, מכלל מקום, נשארה אותה קדושה בהרכבת גופו ובמוח עצמותיו, ככלי מלא שמן שהורק, שאף על פי שלא נשאר בו שמן הרבה, על כל פנים נשאר בו לחלוחית כידוע, אבל אם לא היה מלמדו בבטן לא היה נכנס בו קדושה כלל. ולא היה יכול לזכות אחר-כך בבחינה ההיא.

'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ' - כתב רש"י וזה לשונו: ואלו פשטו יד בעיקר, להילחם בו ולא נאבדו מן העולם, שהיו נוהגים באהבה ורעות ביניהם. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום.
אחי, מכאן אתה למד גודל כוח האהבה והאחדות בין בני האדם. שהרי דור הפלגה שהייתה דעתם להלחם, חס ושלום, כלפי מעלה, לא הקפיד עליהם, עבוד האהבה שהייתה ביניהם. ... והטעם כיוון שהם באחדות ודעה אחת, אם יתעורר אחד מהם לשוב בתשובה, אז מאהבתם זה לזה וודאי חוזרים כולם. אם כן כמה ראוי להתחזק ולהתאמץ במצווה יקרה זאת.

'כי אקח מועד אני מישרים אשפוט' - שאם בעל הבית, העוסק במלאכה כל ימי השבוע, וממעט בעסק התורה, אך בשבתות ובימים טובים הוא עוסק בתורה ככל הצורך, אז אין עליו עונש כל כך על ימי החול, לפי שהוא טרוד במזונותיו. והראיה שבשבת ויום טוב, שהוא פנוי, עושה חיובו.
וזה אומרו: 'כי אקח מועד' - דהיינו שהקדוש ברוך הוא אומר: אם אקח השבת והמועד לעסק תורתי, אז 'מישרים אשפוט' - רוצה לומר: אשפוט את האדם ההוא במישור.

חסידי קהל עדתנו הקדושה, ישמרם צורם ויחייהם, אינם מדברים אפילו בדברים ההכרחיים, כי אם בלשון הקודש, והוא סייג גדול שכיוון שרואה את עצמו, שאינו מדבר בלשונו הנהוג, בוודאי נזכר ונזהר מדיבור אסור וכיוצא, וזוכר את יום השבת.

'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם. ויאמר א-לוהים אל משה: אהיה אשר אהיה' - והובא במדרש אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאתה תהיה עמי כך אני אהיה איתך - אם פותחים ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי להם. רוצה לומר: באיזה זכות אומר להם שאגאלם, שיאמינו לי? - שהרי יודעים על עצמם שעובדי עבודה זרה הם, חס ושלום, ואינם ראויים להיגאל, חס ושלום.
לזה השיבו: 'אהיה אשר אהיה' - אם פושטים ידיהם ועושים צדקה, רוצה לומר שבזכות הצדקה שעושים, כדאים הם להיגאל, ואפילו שהם כעת עובדי עבודה זרה, חס ושלום. וכמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה'. ואם כן, כיוון שמצינו שעונשה שקול לעבודה זרה, כל שכן ששכרה גדול יותר. ... ואם כן, כדאי זכותה לגאלם. אם פושטים ידיהם לעשות צדקה, אני מוחל להם על העבודה זרה. ואפתח ידי להם.