צדקת אסנת ברזאני


מקצת שבחה

מרת אסנת ברזאני נולדה לאמה ולאביה חכם שמואל אדוני הלוי, כנראה בשנת ש"ן (1590) במוצול כורדיסטן. 
גדלה בתורה וביראה על ברכי אביה, החכם המקובל שמואל בר נתנאל אדוני הלוי למשפחת ברזאני, שהקים ישיבה גדולה בעיר מוצול, אליה הגיעו ללמוד מכל רחבי עיראק, ולימים שימש אב בית הדין, ורב העיר עמדייה בכורדיסטן. לחכם שמואל אדוני הלוי נולדו רק בנות, ואת מרת אסנת ברזאני הקדיש ללימוד התורה. הוא מנע אותה מעיסוק בעבודות הבית או לימוד מלאכות, שרצונו היה שתקדיש את כל זמנה ללימוד התורה. לימים נישאה לבחיר תלמידיו, חכם יעקב מזרחי, והתנה אביה על חתנה, שלא תעסוק כלל בעבדות הבית או כל מלאכה, שלא תיאלץ להפסיק מלימוד תורתה. 
בשנת שצ"ג (1643) נפטר אביה, ובעלה, חכם יעקב מזרחי, הפך לראש הישיבה. מרת אסנת ברזאני, עמדה לימין בעלה בראשות הישיבה, וכשהיה טרוד בלימודו, לימדה היא את תלמידי הישיבה. כשנפטר בעלה, עמדה הישיבה בפני משבר כלכלי ואף היה ניסיון מצד קרובה, לתבוע את ספריית הישיבה. מרת אסנת ברזאני, העמידה את הישיבה על רגליה, עמדה בראש הישיבה כפוסקת ומורת הוראה, העמידה תלמידים הרבה, וזכתה להכרת חכמי עיראק. לימים, נתבקשה לשלוח לעיר בגדאד, את אחת מתלמידיה לשמש בקודש, כרב העיר. מרת אסנת ברזאני, שלח את בן זקוניה, חכם שמואל בן יעקב, שעמד בראש יהודי בגדאד.
על ראש מרת אסנת ברזאני נקשרו כתרים רבים, והיא נודעת בכינוייה התנאית אסתר. במסורת יהודי כורדיסטן נשתמר סיפור על גוי שהתגנב לגג ביתה בשעת לילה, וביקש להרע לה. מרת אסנת ברזאני, בשם קדוש, העמידה אותו על הגג, בלתי יכולת לזוז, עד שעלה האור ונתפס בקלקלתו.
נשתמרו בידינו קצת אגרות ופיוטים בעלי אופי רעיוני שכתבה החכמה, שהובאו בשנת תש"ס (2000) בגיליון 82 של כתב העת 'פעמים' בידי אורי מלמד ופרופ' רינה לוין-מלמד. ד"ר אברהם בן יעקב, הביא בספרו 'קהילת יהודי כורדיסטן' עדות לפירוש בכתב יד לספר משלי, שיוחס למרת אסנת ברזאני, ששימש לסגולה ולשמירה.
מרת אסנת ברזאני, נפטרה, כנראה, בשנת ת"ל (1670), ושמה וזכרה משמשים עד היום כמקור השראה, בדיון אודות קידום ערכי שוויון ההזדמנויות בין נשים וגברים בעולם הדתי התורני.
מדברי הצדקת בעניין 'אהבת ישראל' מלמדת תנאי החכם למי שמאכילו, שיהיה עמו לעולם הבא.
ראיתי בספר מספרים, ברבנו יחיאל אביו של הרא"ש, שעשה תנאי, ובראיית עם אחד מעשירים שהיה משרתו ומאכילו, שיהיה עמו לעולם הבא, וישב במדרשו. כשנפטר רבנו יחיאל, זכרונו לברכה, בא העשיר, ועמד עליו ושאלו: אם עומד על תנאו ונאמנותו אם לא? - והעידו כמה חכמים ותלמידים, אשר עליו עומדים, שהרים ראשו ושׂחק, ונענע בראשו לומר: שעומד על תנאו, ודבריו ולא ישוב מאומרו.
יקיר אריאל, "התנאים להופעת 'התנאית' אסנת ברזאני, ראש ישיבה בכורדיסטן במאה ה-17", עמ' 15, www.academia.edu.
מדברי הצדקת בעניין 'מנהג ישראל' מלמדת שאין דרכה של אישה לחזר אחר הקהילות.
אשמיעכם עוד לעניין צרתי, ותפיסתי שתפסוני והממוני, אלו רומיים רשעים. כשנפטר הרב, זכרונו לברכה, שלחו מאצל הקאדי, ותפסו הבית, ולקחו המפתח, אלו הכופרים, ומכרו בי כל בגדי ובגדי בנותיי, ישמרן צורן ויחיין. אפילו ספרים שהיו לפני. ונפלו עלי בחוב מאה קרוש. ואין לי מנוסה ופליטה לשום מקום, אלא רחמי שמיים ורחמיכם, שתרחמוני בעבור קבר אבא, זכרונו לברכה, והרב, זכרונו לברכה, שלא תתבטל תורתם ושמם מאלו קהילות, שאני נשארתי מלמדת תורה ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנידה ולתפילה וכיוצא. ואני בזו הצרה שנפלו עלי כמה חובות בריבית הנזכר, ואלו מאה קרושים במה אשיב אותם, אין לי דבר למכור, ולא בן גדול או שליח שיחזור לנו לקהילות. גם כן, אין דרכה של אשה לחזור לקהילות, שנאמר: 'כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה'.
אורי מלמד ורינה לוין-מלמד, "הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן", כתב-העת "פעמים", גיליון 82 (תש"ס-2000), עמ' 167.
מדברי הצדקת בעניין 'לימוד התורה' מלמדת שגידלה אביה בין ברכי חכמים לקיים והגית בו יומם ולילה.
ואני מיומי מפתח ביתי לחוץ לא יצאתי, בת מלך ישראל פה הייתי. מי המלכים? - רבנן. בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי, זכרונו לברכה, הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמיים, לקיים מה שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'. בעונות הרבים, לא היו לו בנים כי אם בנות, וגם כן, השביע את בן זוגי, זכרונו לברכה, לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציווהו. ומתחילה, הרב, זכרונו לברכה, טרוד היה בעיונו, ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו. עתה, בעונות הרבים, הלך הוא למנוחות, ועזב אותי והילדים לאנחות.
אורי מלמד ורינה לוין-מלמד, "הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן", כתב-העת "פעמים", גיליון 82 (תש"ס-2000), עמ' 167-168.
מדברי הצדקת בעניין 'צדקה ומרפא' מלמדת לברך הגדול לפני הקטן, ולכך, אין צריכים לעניין הדין.
בעבור הזכירה, שיהיו על סדר - שגנאי הוא לזכור הקטן לפני הגדול, כמו שאמר הכתוב: 'ויחרד יצחק חרדה גדולה' - למה חרד יצחק אבינו, עליו השלום? - אמר: מה עוון יש בי, שבירכתי קטן לפני גדול, ושיניתי סדר היחס. ומכאן אנחנו לומדים: אינו דרך ארץ, לזכור קטן לפני גדול. ולעניין סניור חסן, אמרת שזכרתיהו, לשלום הוא ואמו. והלא כבודך ציווני, אני היכן הייתי יודעת אותו?! ... גם אני, על דבריך זכרתיהו וברכתיהו, כל אשר תברך מבורך, וכל אשר תאור יואר. וכל אשר יורני כבודך, באותה הדרך אלך, לא אטה על ימין או על שמאל. ולעניין הדין שאמר כבודך, כי אין אנחנו צריכים לדיניה ולזולתה, ברוך השם, אשר האיר לנו והשפיע לנו באור.
אורי מלמד ורינה לוין-מלמד, "הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן", כתב-העת "פעמים", גיליון 82 (תש"ס-2000), עמ' 177.
מדברי הצדקת בעניין 'צדקה ומרפא' מלמדת שמבקשת על קיום המדרשות, שלא יפוצו חיילי התורה.
שמעו החכמים מילי, ונבונים יאזינו אלי. צירֵי מחלתי אשמיע, אולי ישוב כוחי חֵילי. על תורה אזעק אנאקה, כי נעדרה מכל גבולי. נתכסה ניצוץ מאיר, תוך ענן מעון מקהלי. אפסו מושכי עיון, אישי חכמה, מעמקי מושׂכלי. נסגרו שערי הבינה, לא נודעו אורחי ושבילי.
הדור אפל, אין מוכיח, אבכה לזמני גם חדלי. אני עמדתי במצב צרות, הקיפוני את ידי רגלי. תיכנתי עמודי ארץ, אז אציב דיינים בפלילי. גם סגרתי הנפרצות, מדרש ותפילה בגלילי. הטרידו שׂכלי, במבוכת הרבות עונש שלי עליי. הציגוני ריק, הפשיטו את שמלת אדר ומעילי.
קראתי: חנוני, רעיי, כי צר, אללַי אללַי לי. ולמי מקדושים אפנה, לנדיבים רופאי מחלי. אתם חסידים, חמלו נא אל, תורת א-לי. צורי פועלי, לא אל הודי או תועלתי, היא בכייתי או תוללי. גם לא אל צורך ביתי, או אל מלבושיי ומאכלי. אך אל קיום המדרשות, שלא יפוץ מני חֵילי. חיילים אגביר אל תורה, על זאת, מותניי מלאו חלחלי. אקים סוכה הנופלת, אסירה את כל מבדילי.
על זאת, יחרד כל איש משכיל, גם נבון יחרד למילולי. אם עשיר אם עני, ישלח צרי אל ליבי ולכסלי. אפס עוזר, סומך אין, גם אח קרוב מגואלי. אך לנדיבי ישראל, אל הרי עזרתם אשא קולי. הרבה מוּטים אל ההרג, הצלתם, התירו שלשלי. שלא תכבה גחלת ההר, ניצוץ דולק בזוך שׂיכלי. ולהרים קרן מדבר שמם, וחייתה נפשי בגללי.
אל דמעתי אל תחשו, ישישו נא כל חלילי. אעשה חיל, ארבה כי באתי בכתב משאלי. וזכותכם נאדרת עד רום שחק, אל ראש מגדלי. שמכם יוחק במרום שחק, קרן הודכם לגדולי. אם יפוצו תלמידי אל תבל, מה הם יומי, לילי. לכן שמעו החסידים, אנשי צדק האזינו אליי.
אורי מלמד ורינה לוין-מלמד, "הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן", כתב-העת "פעמים", גיליון 82 (תש"ס-2000), עמ' 169-170.