נהגו בעירנו זאת איזמיר, יעזרה א-לוהים, שהרב המרביץ תורה, קם ודורש בשבת הלבשה בקהל קדושים, אחד שחרית ואחד בין הערבים. והדרשה הלא היא לכבוד מעלת מצוות הצדקה מהלבשת ערומים. ומהנראה שכך נהגו בכל תפוצות ישראל ה' עליהם יחיו אמן. ולנו לדעת מה דרכו לפתוח בדברי תורה במצוות הצדקה יותר משאר הרמ"ח מצוות עשה, ומה נשתנו אלו מאלו?
ועל פי האמור יהיה נכון, שראשונים כמלאכים, המה ראו לעשות כדבר הזה, רומז ונרמז על בעל מצוות וצדקות בישראל, שלא יעלה בלבבם לומר שהם פטורים מנתינת הצדקה, על היותה שאינו קצוב, ולפי סברת הרמב"ם לא חל החיוב, ויכול הנותן לומר, מקובלים אנו שגדול כוח המוחזק כידוע,
על זה כה עשו, לפתוח בדברי תורה בבוקר ובערב, לרמוז שחקירה זו היא באה ונהייתה גם בעסק התורה וקיומה, וכמו שכתב הרב חיד"א, שעליה נאמר: 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים', ואין לך דבר שאינו קצוב גדול מזה, ואם כל זה, אין פוטר אותך, והיא עצמה גם נאמרה ונשנית גם במעשה נתינת הצדקה.