'והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי ארץ' - וכן אמר המקרא: 'והריחו ביראת ה'' - דהיינו שמידת הדין, כיוון שעומדים לפניו בעלי הדין, רוח ה' נוססה בו, וידע הדין להיכן נוטה, ומי הוא החייב ומי הוא הזכאי, ולא ראיה צריך ולא טענה צריך. והיינו שאמר: 'ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח'.
שכלפי הטענה אמר: 'לא למראה עיניו ישפוט', על דרך שאמרו: 'אין לדיין מה שעיניו רואות'. לזה אמר: 'ולא למראה עיניו ישפוט'. וכלפי הראיה, אמר: 'ולא למשמע אזניו יוכיח' - דהיינו ראיה בעדים לשמע אוזן שישמע מהעדים - זה לא צריך, אלא מכיוון שעמדו לפניו למשפט, יודע הדין להיכן הדין נוטה.
אך ורק, אף על פי כן, 'ושפט בצדק דלים' - כיוון שבא לפניו דין עני ואביון, אף על גב שהיה הדין נוטה עם העשיר, והתורה אמרה: 'ודל לא תהדר בריבו', אף על פי כן 'ושפט בצדק דלים' - היה מפשר ביניהם ומצדיקו, על דרך מה שאמרו: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה'. ואם תאמר: הכיצד, הרי כיוון שברור לו הדין, להיכן הדין נוטה, אסור לבצוע, לזה אמר: 'והוכיח במישור לענווי ארץ' - דהיינו דרך תוכחת ופיוס, וכמו שכתב ה'שלטי הגיבורים', שזו מצווה גדולה והבאת שלום שבין אדם לחברו.