מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שיש לו ואינו נותן ומפייס בדברי שווא, לועג לרש ומחרף עושהו.
הנה המדרגה המעולה, אחרי זאת, בנתינת הצדקה, היא בתת האדם בממונו בדברי פיוס, ואהבה אל העני, כי בדבריו מתקן הבושת המגיע לעני בקבלתו. ונמצאת הצדקה שלמה. זהו מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה בפרק ראשון של מסכת בבא בתרא, וזה לשונם: 'אמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות'. ... ונראה לעניות דעתי, שאם כן קשה - איך יעלה על הדעת, שיגדל שכר המפייס בדברים, ולא יועילו למוצרך, מן הנותן עוזרו ביום צורכו?! ואפשר שזה הוקשה לאותם 'יש אומרים', ועל כן הגיהו 'בנותן ומפייס'.
ונראה לעניות דעתי כי הכתוב מפרש בבירור, שהמפייס הזוכה לברכות הללו, משמע כשאין לאל ידו לתת, אבל כשיש לו ואינו נותן, ומפייס בדברי שווא: 'לועג לרש חרף עושהו'.
וזהו שאמר: 'אם תסיר מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע' - רצונו לומר: אם תסיר מתוך לבך הנטייה מדרך טוב, שלא אצבע ברמיזות חיצוניות, מראות רצון טוב ליתן, 'ודבר און' - ואין תוכו כברו, ואז 'תפק לרעב נפשך', אז 'יזרח בחשך אורך', וכל הברכות. ואולם אם יתחברו שניהם, יזכה לשבע עשרה ברכות, סימן טוב.
חכם דוד מילדולה , דרכי דוד, ה, דף יח עמ' ב - יט עמ' א, דפוס נתן מאיי, המבורג, תקנ"ה (1795). מתוך 'החכם היומי'