יום אחד עמדתי ברחוב רייכמן, בשכונת 'בית ישראל', כשבידי תרנגולת לשחיטה. הייתי לופת בשתי ידי את העוף, ובודק אותו. סכין השחיטה מוחזקת בפי, כרגיל אצל השוחטים והבודקים, ואני מתכונן לתפוס אותה בידי, ולברך כדי לשחוט. פתאום ניגש אלי רבינו יהודה צדקה, זכותו לחיי העולם הבא, בצעדים מהירים, כנראה ירד ממכונית בחיפזון, כשראה שאני עומד לשחוט, באומרו אלי: תברך בקול, שאוכל לענות אחריך, כי זה זמן רב לא שמעתי ברכה על השחיטה.
התרגשתי למראה רבינו, ולמשמע בקשתו. עניתי: בוודאי אברך בקול, ואני מזמין את מר לברך על כיסוי הדם. הברכה היא שלך. אמר לי. אבל אני עמדתי על זכותי לכבד אותו במצווה זו - ולא סירב כלל. לאחר השחיטה ובדיקת הסכין, כבקשתו, ובדיקת הסימנים, נטל עפר ובירך בהתלהבות עצומה: 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי הדם בעפר'. כשהתחיל ברכתו התלהב מאוד, התנועע בכל גופו, מימי לא ראיתי התלהבות כזו בברכה האמורה, ואחרי קיום המצווה קרא בגיל וחדווה: תזכו למצוות, והרעיף בחום ברכות רבות על ראשי.