ומכאן תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, לאנשים הממהרים להתפלל לפני עלות השחר, תפילה חטופה וקטופה, ותיכף יוצא מבית הכנסת, ומוציא בידו 'עלינו לשבח', ואינו עוזבה בבית הכנסת, כלומר, שגומר תפילתו ברחוב. ויום ולילה לא ישבות ממלאכה, ומנחה עם ערבית סמוכה, או שיתפלל ביחיד בביתו או ישכחנה לגמרי, וישכב על מיטתו. ואם יתפלל, כאילו עומד על קוצים ודרדרים. אדם זה מה יענה ביום דין ומשפט, אוי לה לאותה בושה. אוי לה לאותה כלימה. ובאיזה מצח נחושה יעמוד לפני שוכן רומה. האם תפטור אותו הטענה: 'שמא לא אמצא מחייתי, ומחיית אנשי ביתי', כי זה אדרבא יכביד עליו עוונו, תחת שנה שנתיים, ובמקום שבעה שבעתיים, כי מראה בזה מיעוט ביטחונו בה' יתברך.