מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שנפש רוח נשמה באבוקה אחת, אין הרוח מכבה אותו.
הקשו קדמונים, כיוון שעיקר ביאת האדם לזה העולם, יש לה תכלית, וכשימות האדם יחזור למקומו הראשון, ולמה בא למקום סכנה? - כי הלוואי תהיה יציאתו כביאתו לעולם. ואם כן, הלא טוב הוא שישב במקומו הראשון, ולא יבוא באותו עולם. - ובא לעולם הזה למקום סכנה, בשביל שלא לאכול לחם של בושה. כי זה דומה לבת בוגרת, שיושבת בבית אביה, וניזונת מנכסי אביה, שיש לה בושת פנים'.
ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כדי שיעלה הנפש למקום הרוח, ויעלו שניהם למקום הנשמה, ויהיו אגודה אחת, ויהיה זוכה ומזכה. ויזכה הבן להיות ירך של אביו, כמו שאמר המקרא: 'והלכת בדרכיו' - מה הקדוש ברוך הוא גומל חסדים, וקובר מתים, ומלביש ערומים, כך הבן דומה לאביו.
וזהו מה שאמרו קדושים: 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם, חיים כולכם היום' - דהיינו שנדבק במידותיו יתברך שמו, כנזכר: מה הוא גומל חסדים וקובר מתים - אף אנו כן, שאם לא כן קשה, הלא 'ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא' - לכן אמר: 'ואתם' - נפש רוח ונשמה, הדבקים במידותיו יתברך שמו, 'חיים כולכם' - באריגה אחת, ונעשים אגודה אחת, כמו אבוקה. כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: עבירה מכבה מצווה, כי היא דומה לנר, שהרוח של הצד האחר מכבה אותו. אבל כשיהיו נפש רוח נשמה אבוקה אחת, דומה לאור היום, שאין רוח הצד האחר, ולא עבים וברקים וזוועות מכבים אותו, כי על ידי שיעסוק בתורה ומצוות כאחד, נעשים אגודה אחת, ואין הצד האחר אוחז בהם.
חכם דוד פרץ בן זרירי, מגן דוד, עמ' נא-נב, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'