כל יהודי שנתחנך באיטליה ולמד בספרי המקרא מפי מורה של הטיפוס הישן, זוכר בוודאי באיזו צורה מוזרה היה המורה מתרגם בעל פה את דברי הכתוב לאיטלקית. מלים משונות, זרות לאוצר המלים, השגורות בפי המורה ובפי התלמיד בחיי יום יום, צירופי מלים עוד יותר משונים, ותחביר שונה מן התחביר של הלשון האיטלקית המדוברת והנכתבת בתקופתנו. ...
אך למותר להגיד שאותו המורה לא היה בודה את תרגומו מלבו. שיטתו לא היתה יצירה פרטית משלו, אלא מסורת שהיתה בידו. הוא למד מרבו, ורבו מרבו, וכן הלאה בסדר הדורות לאחור. ואם אנו מעיינים בתעודותיה ובשרידיה של מסורת זו במשך המאות שעברו, אפשר לנו לעקוב אחר התפתחותה ולעמוד על שורשיה הראשונים, הנעוצים עמוק עמוק בחיי היהדות האיטלקית.
ועיון זה יביאנו סוף סוף לידי המסקנה המפתיעה, שעל יד התרגומים הלטיניים של הנוצרים, קיים היה בימי קדם, גם תרגום לטיני יהודי של ספרי המקרא.