מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מפרש 'אל אחד לכולנו' לחייב את הנדיבות
העושק והחמס שואבים את מציאותם מתוך מידת האנוכיות הזוללת שבאדם, שאינה יודעת שובע ורחמים, אבל היא דוגלת בגאות נפרזה, ויהירות מרובה ואומרת: כל אשר בכוחך לעשות עשה - לדכא נחשלים, לעשוק דלים, ולשעבד תחת שלטונך חלשים ממך, בכוח הזרוע והחרב. השקפת העולם הזאת מצדיקה את עצמה בעלי תאנה של תורת הגזע או פילוסופיה מוטעית האומרת שלא נבראו החלשים אלא כדי להשתעבד להתקיפים מהם...
לעומת זאת היהדות מעמידה את השקפת עולמה על יסוד אחדות העולם ואחדות האדם, שהוא נזר הבריאה, ואחראי לאחדותו של התבל, והפרחתו ושלומו, מתוך השקפה זאת, היא מכריזה ואומרת: 'אב אחד בראנו, אל אחד לכולנו, ולמה נבגוד איש באחיו' (מלאכי ב', י') ותורת ישראל מצווה ואומרת 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצווך לאמור: פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך'.
האביון אינו בריה שפלה ומיותרת בעולם שאתה רשאי להתעמר בה, לענותה ולהשמידה או אפילו להתעלם ממנה, אבל היא חלק מהכל, שלא יחדל מהיות. ואתה מצווה לקיימו, לא רק קיום עלוב, אלא בנדיבות לב ויד פתוחה. כי לא נבראה האביונות אלא כדי לחייב את הנדיבות, כשם שלא נברא הרע אלא כדי שהאדם יהפכהו לטובה ולברכה.
חכם בן ציון מאיר חי עוזיאל , מכמני עוזיאל, חלק ב', שער ב'- הגות, מאמר ט"ו "העושק והצדק" מתוך 'החכם היומי'