התפקיד הראשון שהטלתי על עצמי, בתור הרב הראשי של העיר הגדולה בגדאד, ... לעבור בין המקומות בהן שוכנתם, אתם אנשי קהילותינו, ממעברה למעברה וממקום למקום, להיות צר לי בצרתכם, לראות בסבלותיכם, לעודדכם ולאמצכם, לחזק את לבבכם בה' א-לוהי ישראל, כי שעה גדולה היא.
ומה ראיתי בסיבובי? - ראיתי והנה גדולי חכמינו ועסקנינו, דיינים ומורי הוראות, חכמים ואנשי מעשה, מוזנחים ומופקרים הם לנפשם, כאילו הם חומר גולמי, להרבות את מספר האוכלוסייה, ללא תכלית אחרת, כאילו לא היה להם עבר ואין הווה, וכאילו אינם נחשבים בין האנשים אשר יכולים לתרום תרומה גדולה לקליטתם הרוחנית והמעשית של המוני העולים. הם מתגוללים בעפר באוהלים נידחים. לזקנים אין מטפל, והם גוועים ברעב ובצמא, והצעירים בעלי הכישרונות ולמדנים, שבכוחם למלא תפקיד רבני וציבורי חשוב, הולכים ומחכים בתור לעבודה שחורה, שאינם לפי כושרם הגופני. וכמה נחוצים אנו עתה לרבנים, שוחטים, ומדריכים להמוני העולים במעברות, ביישובים השונים ובערים. כוחות אלה אוצרים בקרבם כוחות רוחניים כבירים, אבל כוחותיהם הגופניים מעטים, ואומללה העבודה אשר תצא תחת ידם. ...
ראיתי את אחיי ואחיותיי רעבים ללחם, מעונים ומדוכאים, ראיתי בבטלתם ומבוכתם והזדעזעתי. הלא עת לעשות היא. הלא יש להפיק תועלת גם מעליה זו בבניין הארץ והמדינה. מדוע מוזנחים ומופקרים הם לשבטם ולחסדם של פקידים, המביטים עליהם כעל אנשים נחותי דרגה, ומפלים אותם לרעה בכל המובנים. הלא תמה גדול הוא על ראשי העדות הבבליות והספרדיות בארץ, שלא נחלצו לעזרתם, שלא שלחו להם מדריכים לייעצם ולהורותם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, שלא שלחו אליהם מנהיגים שינחמוכם ולא יתנו לכם להיות נמקים בצרה. מדוע הופקרתם לנפשכם? ואתם גרים בארץ, ואתם נרדפים על נפשכם, וברחתם ממקומכם ולא הורשיתם להביא עמכם מאומה, להחיות בו את נפשכם. מדוע בניכם ובנותיכם ילכו ערומים, ללא חינוך ותורה? מדוע הזקנים התשושים והחולים ימצאו ללא טיפול ותרופה? שמעתי את זעקתן של הנשים האומללות ומעיני ירדה דמעה.