'טמן עצל ידו בצלחת, גם אל פיהו לא ישיבנה' - אף על פי שישיאנו וידבנו, לפעמים, לבו לעשות צדקה, הנה בבואו ליטלה מן הכיס או מן הצלחת אשר שם המעות, תיבש ידו שם, ויקפוץ עליה לבל תראה החוצה, שמא בהיותה חוץ לפרגוד הכיס, ידבנו לבו ליתנה. ... כי יש אדם שמאמץ לבו, ולא יעלה על לבו כלל, כנגדו אמר: 'לא תאמץ את לבבך'. ויש אשר ידבנו לבו לתת, אכן בעת שמוציאה מן הכיס, קופץ ידו ויחמול עליה ולא יעזבנה, כנגדו אמר: 'לא תקפוץ ... כי פתוח תפתח'. וכמו כן זה, שנדבו לבו תחילה אבל בשעת מתן מעות והוצאתם מן הצלוחית, 'טמן עצל', זה שנתעצל מן המצווה, שלא לעשותה אחר שכבר נדב בלבו לעשותה, נתעצל מלקיימה. ולא זו בלבד שגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו, אלא גם 'אל פיהו' - מה שנדר בפיהו 'לא ישיבנה' - מהוציאה מן הצלחת או מן הכיס ליתנה לעני.