החסיד שהיה מחכה באחת מתחנות האוטובוסים, ראה חייל עומד רחוק מן התחנה ופושט ידו לכל רכב המתקרב אליו. תנועת ידו זאת החוזרת ונשנית על כל רכב ורכב העובר, לא השפיעה על אף אחד מהם במשך תקופה של חצי שעה בערך. החסיד אמר לעצמו: הלא כל הנהגים ובעלי מכוניות, היו או יהיו חיילים, ויודעים שכל חייל שומר על המחנה, ולאמיתו של דבר שומר על המדינה, על בעלי רכב אלה, על בתיהם, על בניהם ובנותיהם, על עסקיהם, ועל כל רכושם, ומגן עליהם, בסכנת עצמו, בחורף, תחת הגשם, השלג והברד. בקיץ, תחת חום השמש הלוהטת ... ואיך לא מרחמים עליהם?! ...
ואף שבאחרונה החייל יכול לנסוע באוטובוסים בלי כסף, חובה על כל בעל רכב לקחת אותם ולזכות במצווה גדולה של גמילות חסד ... וכן במניעת נזקים ותאונות חלילה, כמאמרם זיכרונם לברכה 'שליחי מצווה אינם ניזוקים'. וכשמעלה את החייל הרי הוא נעשה שליח מצווה.