'משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות' - וראיתי שערורייה ושלהבתיה, שהם מביאים לבתיהם בחגים ובחודשים, ולפעמים בימי החול, גוים המזמרים בכל מיני זמר, בכינור ונבל תוף וחליל, ושיכר ירדופו ויין ידלקם, אנשים ונשים וטף, ויבואו האנשים על הנשים בערבוביה. ...
ושכחו חורבן בית המקדש, ולא ידעו מה הוא, ולא זכרו מקרא שכתוב: 'שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה'. וידיעת ההפכים אחת, ומכלל הן אתה שומע לאו, כמו שכתבו רבותינו: כל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בנחמתה, וכל שכן השר שירים על לב רע אחר החורבן.
ואף לפירוש הראשון שכתבנו בדברי הרמב"ם שאין איסור זמרה בין ביד בין בכלי שיר כי אם על היין, הנה יש כאן שיכר צמוקים ותאנים שהנו חמר מדינה. ... והנה עיניכם רואות שיותר משמח שתיית שכרנו הנקרא 'למחיא' מן היין, והכתוב צווח ככרוכיה: בשיר לא ישתו יין ימר שיכר לשותיו' - הנך רואה בעיניך, שבכתוב גופו שבו אסר יין השווה יין לשיכר. ...
ואחר שמפסידים ממונם בהבל וריק שאין בו ממש, ונותנים אותו למכה ועפר אדום וישמעאלים מואב והגרים, כגוי אשר צדקה עשה וחסד לאומים חטאת. וכאשר יבואו בני הא-להים, הפרנסים הממונים על הצדקה, ויאמרו: תנה לנו פרוטה לעניים, יתנו כתף סוררת, ויהי באומרם כלתה פרוטה מן הכיס ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים. ולא זו הדרך ולא זו העיר, ואין זה הדרך ישכון אור, והפסיד הממון לדבר עבירה, והתורה חסה על ממונם של ישראל וצדיקים חסים על ממונם, ובהפך ההפך. ... וכל שכן כי עת לעשות מצות ה' ברה הישרה, יעקשו ויאמצו לבבם, ויקפצו את ידם מעשותה.