מקובלים אנו שצריך לתקוע בתקיעת שופר מיושב ומעומד עד שבא למניין של מאה קולות. וכך אמרו בגמרא, אולם הוסיפו עוד תרועה גדולה עד שבא למניין של מאה ואחד קולות. ויש בכך הרבה טעמים.
ויראה לומר בעזרת ה', רמז נאה מהמזמור שאנו אומרים בראש השנה: 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו' - ולכאורה יש להתבונן מה עניין לומר: 'בכסה', היה צריך לומר: 'במכוסה' - היינו שהירח אינו נראה בעולם אזי ראש השנה. אלא שיש רמז דווקא במילה זו, שכן 'בכסה' יבוא בחשבון של מאה ואחד, ובאופן הזה, שאם ניקח את האותיות הנסתרות של המילה 'ליום' יצא גימטרייה: מאה ואחד. צא וחשוב: ל-מד 44, י-וד 10, ו-או 7, מ-ם 40, בסך הכל 101. הרי ש'בכסא ליום' - שבמילות המכוסות במילה 'ליום', יצא בדיוק מנין של מאה ואחת תקיעות. וזה: 'תקעו בחודש שופר', וכמה תקיעות? - כמניין הזה מאה ואחד תקיעות.