מנהג כל ישראל להטיל כל ענייני מצוות צדקה, לכיס הכלל החייב במס, ורווח הניחו לתלמידי חכמים העשירים, לכבוד תורתם, וגם שלא יטרדו בדרך ארץ יותר בשביל ההוצאות האלו. - פירוש שאם יתנו תלמידי החכמים בהוצאות אלו - דהיינו בענייני מצוות וצדקה, צריכים על כורחך להיטרד הרבה בעסק, ולמעט בעסק התורה, היפך ממה ששנו: 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה'.
ואם רווח הניחו אפילו לתלמידי חכמים העשירים, כל שכן וקל וחומר לתלמידי חכמים שבעירנו, שידם קצרה להשיג כדי צורך טיפול טפם, וכל יום ויום הולכים הלוך וחסור, וכלה הקרן, ואין חונן, ואין מרחם, ואין מחזיק בידם, וזה גורם, שחס ושלום, יסגרו דלתות בית המדרש, 'ואם אין גדיים אין תיישים', 'דרכי ציון אבלות'. חלילה, חלילה לבני עירנו, שמעולם היו אוהבי התורה ולומדיה, לעשות כן. הן אמת שלא באו לידי מידה זאת לתבוע מתלמידי החכמים שישתתפו עמהם בעול המס בענייני מצוות, אלא מתוך הלחץ, זה הדחק, שבעוונותינו הרבים כל יום הולך וגדל, וכלו כל הכיסים והציבור דחוק.
אומנם אם כן יעשו, יותר ממה שמרווחים יפסידו בזה. למה הדבר דומה למי שרוצה לכבות האש בתבן, שיותר ויותר עולה אש להבת ... שתתמעט התורה ותשתכח מלומדיה. ואם אין תורה אין קמח.