בהנחל עליון נחלה מבוהלת, כי יפקד מושב איש ישראל, ישראל קדושים, רחמנים הם, גומלי חסדים הם, וכל העם מקצהו, יחד כולם יהמו, יחמרו להצטער עליו במר נפשם, כל אחד לפי המגיע לו. והטעם פשוט, כי כל איש ישראל, יחד כולם כאיש אחד חברים, וכולם נחשבים כגוף אחד ונפש אחד, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים', וכתוב: 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה', אלא שהתפרש הוא כי כל הקרוב קרוב, מרגיש הצער יותר מחברו, והיינו ודאי כמשל שאם יחלה איש באחד מאבריו, כל אברי הגוף מרגישים הצער, אך אבר הקרוב למקום המכה, יתר על הרחוקים, אך הצד השווה שבהם שכל אברי הגוף מרגישים הצער, אלא שצערו של זה אינו כצערו של זה. ולפי איכות הכאב כמו כן מרגישים הצער שאר אברי הגוף, אם קל ואם חמור. כן הדבר הזה, אנחנו עדת ישראל משתתפים בצרת כל אחד ואחד, 'כי ייפול הנופל', ולפי הצער ההוא, ולפי חומר הייסורים, מגיע לכל אחד מישראל לפי איכות בכאב ההוא כמדובר. ואיש ממנו מראה עצמו שאינו מצטער עליו, חס ושלום, מראה עצמו ששמץ פיסול יש בו, שמראה עצמו, שחס ושלום, אינו מזרע אברהם אבינו, עליו השלום, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, והחיוב מוטל להצטער, 'ובכל צרתם לו צר'.