'שמרו משפט ועשו צדקה' - שבזמן שבן דוד בא, אין דין ואין דיין, אלא פשרה, ודבר זה במחלוקת היא שנויה, אם מותר לבצוע או לא. אך הרמב"ם, זיכרונו לברכה, והטור זיכרונו לברכה, פסקו שמצווה לבצוע, וכל בית דין שעושים פשרה תמיד הרי זה משובח. לזה בהסכמה עלה ישעיה הנביא כאותה שאומר, שמצווה לבצוע ואמר: 'שמרו משפט' - שלא תדונו דין תורה, אך 'עשו צדקה' - היינו פשרה, כדוד שהיה עושה משפט וצדקה, הווי אומר זה בצוע. וביאר הדבר יותר מדוד, שהרי בדוד אפשר לפרש כדעת מי שאומר שאסור לבצוע, כמו שאמרו בתלמוד: משפט לזה - שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה - שהיה משלם מביתו. וכי תאמר מלבבך שאדרבה אסור לבצוע, מפני שהמשפט מקרב הגאולה כדברי רבותינו זיכרונם לברכה, לזה אמר: 'כי קרובה ישועתי' - כלומר שבזמן שבן דוד בא, יכלו כל דייני ישראל, שידונו דין תורה אלא פשרה, משום שאין הלכה ברורה באותו זמן, וכמו שבזמן הגאולה עצמה, אף על פי שאין שם דין תורה, בוא יבוא הגואל, בעזרת ה', כך גם בכל עת ובכל זמן, מצווה לבצוע ואינו מעכב את הגאולה.