'דרש רבי לוי: מהו שכתוב: 'מי זה בא מאדום, חמוץ בגדים מבצרה, זה הדור בלבושו, צועה ברוב כוחו,- אני מדבר בצדקה, רב להושיע' - באיזה זכות אני גואלכם? בשביל הצדקה, שהיו עושים אלו עם אלו, שאלמלא הצדקה לא נתקיימו שמים וארץ, הווי אומר: 'אני מדבר בצדקה רב להושיע'. -
ממאמר הלז, מבואר גודל מצוות מעלת הצדקה, ששקולה היא כנגד כל התורה כולה, ומגינה עלינו לביאת משיחנו, שיבוא במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון. וכמו כן מצאנו מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'תניא, אמר רבי יהודה: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' ...
ואולם יש לנו להבין, טעם הדבר היות מצוות הצדקה דווקא מיוחדת לסיבת גאולתנו, מכל שאר מצות קלות וחמורות שבתורה. והנראה אצלי כלפי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאמר להם הנביא: חזרו בתשובה, ואמרו לו: עבד שמכרו רבו, ואשה שגירשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?!' ...
הנה מבואר, שישראל שבאותו הזמן, סבורים היו שאבדה תקווה, ואין ישועתה להם, בחושבם שהיה להם דין עבדים, ועבד שמכרו רבו, אין לו זה על זה כלום - אך טעות היא בידם, כי אינו אלא כי ישראל לפני המקום, חשובים אנו כבנים, וכמאמר הכתוב: 'בנים אתם', ומי שהוא בן, לא יצויר שלא יהיה בן. ואם כן עדיין חביבותו עליהם, ודבר זה מבואר ובא ממה שציוונו יתברך שמו במצוות הצדקה, כי הוא מורה על היותנו בנים למקום, וכשאלת טורנוסרופוס הרשע ומה שהשיב לו רבי עקיבא כנודע, ואם כן זה אומרו: גדולה צדקה שמקרבת הגאולה' - שמצוות הצדקה הוא לאות ולמופת, שאנו חשובים בנים לפני המקום, ועל ידי זה יבוא ויגאלנו.