'יודע צדיק נפש בהמתו, ורחמי רשעים אכזרי' - וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'צער בעלי חיים מדאורייתא', והבהמות נבראו לשמשנו, רק לא לצער אותן, והמתאכזר עליהן עוונו גדול, ומראה בעצמו שאינו מזרע ישראל, רחמנים בני רחמנים, וכן כתוב: 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו?!' – כלומר, וכי אפשר לבן ישראל שיתאכזר על בהמה, משום סיבה שבעולם?! ...
והמגדל בביתו כלב או חתול או צפור בכלוב או תרנגולים בלול, צריך להשגיח שתהיה להם פרנסתם בשופע, וטרם ישב הוא אל הלחם לאכול, יתן להם מאכלם, שהם תלויים בידו, והוא תלוי ביד מי שאמר והיה העולם; וכן למדונו חכמינו זיכרונם לברכה, שאסור להפסיק בדבור, בין נטילת ידיים לברכת המוציא, רק האומר תנו מאכל לבהמה - אין זה הפסק, כי הלא מצווה הוא מקיים.