בשנת ה'תרמ"א, אחר שבועות, הודיעו שרי ממשלת תוגרמה, במודעה שהדביקו חוץ לארמון, כי רום מעלתו, רוטשילד, ה' ישמרהו ויחייהו, קנה הרבה מקומות בארץ ישראל, וכי הרשות נתונה מאת המלך ליהודים, אשר בכל תפוצות העולם, לבוא להתיישב בארצם ארץ ישראל.
ושמחו כל יהודי תימן שמחה גדולה עד מאוד, וחשבו ממש שהגיעה הגאולה העתידה, ובאותה שנה או שנה שאחריה יגאלו, ושזו התחלת הגאולה. ונתעוררו כל יושבי תימן בהתלהבות גדולה, עד שכל איש וכל משפחה, יתום ואלמנה, מבקשים למכור בתיהם, וכל כליהם, ובגדיהם, וספרי הקודש, וכל אשר להם, ולהעתיק יישובם מתימן ולילך לדור בירושלים. וכמו רוח חדשה נכנסה בלב כל אחד ואחד מהיהודים, אשר לא היה כמוה למיום אשר גלו.
אחר המודעה שפרסמה המלכות שהרשות בידי היהודים לעלות לארצם, באו עוד מכתבים מיוסף נדאף וחבריו הנזכרים, אשר נסעו לארץ ישראל, מספרים כי הגיעו לירושלים, תיבנה ותיכונן, וכי טובה הארץ מאוד, ומספרים בשבח ארץ ישראל הרבה. ונתבשרו יהודי תימן כי יכולים לנסוע לארץ ישראל, לחיים טובים ולשלום. כי מתחילה הייתה קבלה בידם, שמי שנוסע לארץ ישראל, לא יגיע לשם, והוא מת בדרך. ולא תהיה לו שום הצלחה. ואם יגיע לשם בדרך נס, אינו מגיע אלא לאחר שנה ויותר, והיה שם עוני וגלות גדולה ליהודים. והיה זה קודם ט' באב שנת תרמ"א. ובאותו ט' באב בכו כל יהודי צנעא, ועשו אבל גדול על חורבן ירושלים, תיבנה ותיכונן, אשר לא היה כמוהו בעולם.