ואני הנני מעיר, מעורר, ומתעורר, להחזיק בה בצדקה, כל איש כשהוא איש, בעודנו חי, כי האומר: תנו לאחר מיתה, מראהו כמראה נחושת, וכעין נחושת לו קלל, הוא לא פנים קלל כי 'נחושת' - נדבת חולה שאומר תנו, וזה אינו מחסר נפשו מטובה, כי אם מחסר היורשים, נוטל מאחוריו ליתן לגבוה, ונותן מה שאינו יכול לעצור ולעכב לעצמו. ונמצא נותן משל יורשיו, וקרא אמר: 'ונתנו איש כופר נפשו' - ונתנו בעצמם, ולא שאומרים: תנו איש, כשהוא איש וכאיש גבורתו.
ושלמה אמר: 'ידעתי כי אין טוב' בחייו - כשהוא חי 'כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו', שהטוב החלטי הוא לעשות טוב בחייו, כשהוא חי, ואמר לשמור ולעשות כמו שהוא על פי הדין בשולחן ערוך: 'צריך ליתן הצדקה בשמחה ובטוב לבב'. עד כאן. וזהו אצלי מה שכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום' - ואין והיה אלא לשון שמחה, 'והלך לפניך צדקך' - ולא אחריך, והגם שגם האומר: תנו לאחר מיתה - א-להים חשבה לטובה 'ויחשבה לו לצדקה' ... מכל מקום אין צדקה כזו מגעת לקרסוליה של צדקה, הניתנת מחיים, ושקול המעט שנותן בעצמו למרובה, שאומר: תנו לאחר מיתה, כמו שיש בין זהב - זה הנותן בריא, לנחושת, שהזהב הוא מעט המחזיק את המרובה.