'במידה שאדם מודד בה, מודדים לו' - אם האדם מראה את עצמו צדיק, נראה הוא כצדיק יסוד עולם, מדקדק על קוצו של יוד, רק לעיני הבריות, אך בתוכו הוא משקר, מהדר במצוות כלפי העולם ולא כלפי עצמו, מהדר בפרהסיה, ובצנעא אינו כן. באותה הדרך ינהגו בו, כשיגיע לבית דין של מעלה, ויתחילו לדון אותו כביכול מגיע לו גן עדן על חסידותו וההידורים שעשה, ומיד מצווים לשני מלאכי חבלה לקחתו לגיהנם. נדמה לו שמוליכים אותו לגן עדן, והנה בדרך כשהולך עם מלאכי החבלה, מרגיש שקצת חם לו, וחושב שאולי טעו בדרך. אומרים לו: 'הדרך לגן עדן רחוקה, גם אנו חם לנו'. וככל שהולכים החום גובר. 'נו!', מפציר הוא בהם, 'שמא טעינו בדרך'. אומרים לו: 'עוד מעט מגיעים'. ושמחתו מגיעה לשיאה, כי הנה הגיע למקום המיוחל ובליבו מרגיש איך סידר את הבית דין של מעלה, והולך באשליה שהוא אדם פיקח שידע איך להסתדר. ושם נותנים לו את ההרגשה הזו. והנה הגיע הרגע שחושב שצריך להיכנס לגן עדן, וזורקים אותו לגיהנם. וזה הפשט ש'רשעים, אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים'.