בבית הכנסת המרכזי 'שיבת ציון' ביפו, תבנה ותכונן, נהגו בברכת מעין שבע, שכל הקהל אומרים אותה ביחד עם הש"ץ בניגון יפה, והש"ץ אומר רק הברכה תחילה וסוף. ... נראה לעניות דעתי טעם כעיקר במה שנהגו לומר אותה ביחד עם הש"ץ, בכדי שלא ידברו בשעת אמירתה. כי טבעי הדבר לשוחח אחד עם השני, מכיוון שאינם קוראים ורק החזן קורא לבד. ובפרט בליל שבת, שפנים חדשות באו לכאן, שאחד לא ראה את השני כל השבוע, שהם טרודים וכולי. לכן הראשונים, זיכרונם לברכה, המה ראו כן מהעונש המגיע למי שמדבר בשעת אמירתה, וכדי למנוע מהם השיחה, הנהיגו כן שכולם יאמרו אותה, ובפרט למנהגינו פה בבית הכנסת 'שיבת ציון', שאומרים אותה בניגון יפה. עוד יותר טוב, אגב אהבת הניגון, לא יספיקו לדבר.