מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מורה לשמור הניקוד בתפילה כמנהג, ולא כמו שכתבו בסידורים.
באו ספרים, חדשים לבקרים, חומשים ומחזורים, קרוב לעשרים שנה, דפוס ליוורנו, יגן עליה א-לוהים, וכדומה - והאות הראשון, משני האותות האלה, הדומות והסמוכות כולם מנוקדים בשווא לבד. וזה הגורם, נבער כאש המחלוקת בין החכמים והמלמדים ושלוחי הציבור. ...
ועם הארץ, שלא שמעו ולא ידעו בטעמי הנקודות, המה נעשו אגודות אגודות, לחרחר ריב ומדון בלב זדון, והמה מתנבאים - כי לא נאה כי לא יאה, לומר כך, וכאשר שמע קול חברו, אשר בא להתפלל, ולו רגל על לשונו, לומר כרצונו רגע, כממרה תוקף לו, וייתן בכעס עינו, מושך עצמו ואחרים עימו. ...
כי נמצא שם שמיים מתחלל, חס וחלילה, ובגלל הדבר הזה, רבים קמו לשנות, כמה שינויים בתפילה, כגון נקדישְך ונעריצְך וחֵי העולמים וכדומה, כמה שינויים. ...
חיוב רם לקרותם כמנהג 'מנחת שי' כולם בשווא לבדו, וראו לתקן כך בצדק ובמשפט, כי כן נמצא כתוב בספרי כתבי יד, הנמצאים פה העירה, מזמן קדמון למעלה מחמש מאות ...כתובים בקלף כתיבה מאושרת, כל שהיא תפארת, ושם נמצאו כולם עקודים נקודים, בנקודות הכסף, בשווא לבד.
חכם רפאל מאיר פאניז'ל, לב מרפא, זיכרון לפני ה' תמיד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985) מתוך 'החכם היומי'