מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מספר מנהגם, שהשושבין בא אל החתן, וספר שירה בידו.
בימים ההם כמעט שלא נמצאו ספרים מודפסים בעדן, וספר השירים כתוב בידי בעל הספר עצמו, והוא נחשב כנכסו, ושומר אותו כאישון בת עין.
בימים ההם היה בא השושבין אל החתן, והוא מחזיק בידו ספר קטן עטוף מטפחת, וצבע הנייר מעיד עליו שהוא זקן ושבע ימים, והוא כתוב באותיות אשוריות. ספר זה הוא ביד השושבין כעין ספר חוקים, ספר בדיוק נמרץ, לא יחליף דבק ולא ימיר שיר בשיר, וכל שיר נאמר רק בזמנו ולפי המנהגים המקובלים מאבותיו ומאבות אבותיו.
בספר הזה כתובים כל השירים ששרים אותם לכבוד החתנים בימי חתונתם ושמחת ליבם, בו רשום כל הסדר של מהלך הקידושין והנהגת לילות השמחה בבית החתן והכלה. שירים אלו מושרים תמיד בכל חתונה, כמסורות מימי קדם, שכן השושבינים יורשים את הספרים מאבותיהם.
חכם מהלל העדני , בין עדן לתימן, כרך א', עמודים 33-34. הוצאת עם עובד, תל אביב, תש"ז (1947) מתוך 'החכם היומי'
