'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא' - ויש לדקדק, שהאיך הבעל בית הזה הוא מגריע באכילתו, שהיא 'לחמא עניא', והוא אומר: 'כל דכפין ייתי ויכול'?! ועוד, העני הזה, בשומעו כן, לא יבוא, אמור יאמר: וכי חסר אני מלחמא עניא?! - כל היום זהו לחמי תבוא אנחתי.
ונראה לי, שהבעל בית בוודאי הוא עושה מטעמים טובים, ומעדנים, ותבשילים מינים ממינים, ואיך יטעם לאכול, ונוסף גם פרי מגדים לרוב - אלא הלחם לבדו הוא שאינו טוב, כי הוא 'לחם עוני', והוא מוכרח לעשותו כן, כי כן דבר המלך מלכו של עולם, זכר לאבותינו.
וזהו: 'הא לחמא עניא' - רוצה לומר הלחם לבדו הוא לחם עוני, ותהיה מילת 'הא' - מיעוט, והיינו מטעם 'די אכלו אבהתנא בארץ מצרים', ומוכרח אני לעשות כן זכר להם וזהו דווקא.
אבל יש דברים אחרים שהם טובים הרבה, ועל כן 'כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך יתיי ויפסח' - מהתבשילים ומטעמים הטובים.