והנה, אין לנו לחוש שיעבוד ביום טוב על הרוב, אלא למי שאין לו מה יאכל. במה יפרנס את עצמו?! - על כן נחוש, שמא יעבוד ביום טוב, כי עניות מעברת אפילו על דעת קונו. ועלינו להסיר המכשלה הזאת על ידי שאנו מפרנסים אותו. כמו שפסקו בהלכות אבלות - אוי להם לשכנים, שהצריכוהו למי שהוא אבל לעסוק במלאכה, ולא פרנסוהו הם. גם אנחנו צריכים לפרנס העני כדי שלא יצטרך לעבוד ביום טוב, וכיוון שאנחנו מתקנים השני דברים הנזכרים לעיל בטוח לנו בעזרת ה' שה' יגאלנו. ...
וזהו כוונת המגיד: 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא' - רוצה לומר: הרי זה לפניך שהוא לחם עוני. ורוצה לומר: שאנו מזהירים הרבה מלאכול חמץ בפסח, כי אם מצה, הרי חזרנו ממה שאכלנו חמץ בפסח, וחוזרים עוד ממה שלא שמרנו יום טוב בדינו, וחיללנוהו ברוב עבודה.
ולא עוד שאין אנו מחללים אותו אלא אפילו אחרים אנחנו משתדלים שלא יצטרכו לעבוד. ועל כן הוא מכריז: 'כל דכפין יתיי ויכול' - ואל יצטרך לחללו למלאות נפשו, כי ירעב.
וממילא כיוון שאנו מתקנים השני עוונות הנזכרים לעיל, מעתה מובטח לנו: 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל' - שהקדוש ברוך הוא ירחם על עמו ישראל, ויביא משיחנו במהרה בימינו.