אלה שבאים לבית הכנסת, ואלה שהם שומרים שבת, ומלבד זה - אין להם עוד עם היהדות. והעיקר חסר, אינם מתעניינים בחובה הקדושה להגות בתורה ולדעת מה יעשה ישראל, מורגש מרחק רב בין העם לתורה. כשפונים למי שהוא להוכיחו על עסק התורה, אז הוא משתמט מזה מפני שהוא לא חסיד או לא אדוק. למידה זו הגענו במשנה כדברי חז"ל: 'ולא עם הארץ חסיד' - שסימן מובהק של הריקנות ועם הארצות הוא כשמשתמט בטענת לא חסיד.
דעה זו נשתרשה בלב רבים שעסק התורה וקיום המצוות הם רק מחובתם של של הרבנים ויחידי סגולה, וגם התלמידי חכמים ואנחנו מכללם, לפני יסוד אגודתנו, היינו מצטמצמים בד' אמות של הלכה. תורתנו היתה גם כן בכלל הגדרה זו של 'תורה מונחת בקרן זווית'.
בשעה שלא היינו מפיצים את התורה ומוסר היהדות בין הציבור, וגם מצוות התוכחה כמעט שבטלה, חלילה וחס, אם מתוך יאוש ורשלנות אם מתוך שמירה על הכבוד העצמי, שכל אחד בתור יחיד חס על כבודו שלא יחולל, שלא יפגם, מה שאין כן בציבור מאורגן שנתארגנו למטרה הזאת.