'וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור: זה הדבר אשר ציווה ה': איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. -
אם התלמיד חכם הדרשן הוא איש עשיר ומכת הנותנים לצדקה ולכל מוסד טוב של מצוה באופן שהוא שונא מתנות ואינו לוקח צדקה כלל, אז אדרבא נאה ויאה לו לדרוש בחובת מצות צדקה לעמלי תורה, ובעונש המעלים עין מן הצדקה ודבריו אז נשמעים ביודעם ומכירם שהוא נאה דורש ויאה מקיים. ...
וזהו: 'לאסור איסר על נפשו' - שעל נפשו קיים באיסור לקבל צדקות. איש כזה 'לא יחל דברו' - שיהיו דבריו נשמעים ומקובלים אצל הבריות, וידעו באמת כי כל דבריו קודש ולא חול, חס וחלילה, לכבוד עצמו, ואז 'ככל היוצא מפיו יעשה' - כל העם. או 'ככל היוצא מפיו יעשה' - הוא הטעם ש'לא יחל דברו' - לחשוב חס וחלילה לכבוד עצמו, שהרי הם רואים ש'ככל היוצא מפיו' הוא 'יעשה' - ונאה דורש נאה מקיים, שנותן צדקות כפי יכולתו.