ובמדרש ילקוט מובא: 'בשעה שיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית ביניהם לגמול חסד זה עם זה' - משמע כשהיו במצרים, לא היו גומלי חסד זה עם זה, ואם כך לא היו זוכים לדיוקן האדם, שיקויים בהם: 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ', וכפי זה היו ישראל ראויים ללקות במכת ערוב, אלא שנתן הקב"ה פדיונם במצרים, צדקה עשה עם ישראל, ולכן כשיצאו כרתו ברית כאמור.
ועם זה האמור נבין כוונת הכתוב: 'לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים' - והכוונה כמו שיש למעלה שיתוף אחד, וגמילות חסד זה לזה, ומקבלים דין מן דין, כך מחויבים אנחנו למטה להיות העשיר והמסכן בחבורה אחת, ואז נהיה זוכים לדיוקן אדם וכל הבריות זעים ופוחדים מאתנו, ועתה: 'ולנו בושת הפנים' - שלא זכינו לדיוקן אדם, לפי שלא גמלנו חסד.