אמור מעתה שמי שנתחייב ייסורין או מיתה בעוונו, הרי מצינו לו תרופה מן התורה על ידי שיחזיק לתלמיד חכם, הדר בארץ ישראל, ועל ידי זה יחשב לו כאילו הוא עצמו דר שם בארץ ישראל. ...
ועם שבזה הזמן, נסתלקה שכינה למרום בעוונותינו הרבים. עם כל זאת 'תמיד עיני ה' א-להיך בה' בארץ הקדושה כמו שכתוב: 'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה', ובקדושתה עומדת.
ולא נדרש 'לדרים עליה' - אלא גם כל המחזיק בהם זוכה, ושומע אל אביונים, לשמוע ה' אל אנקת אסיר בגלות בחוץ לארץ, ואינו יכול לעלות לארץ ישראל, אפילו כך 'עונה בעת צרה' - לפתח בני תמותה. שאפילו היה חייב מיתה או ייסורין, עם כל זה, יפתח מוסרותיהם ינתק, יען שעיניהם תלויות וצופיות מרחוק בבניית הארץ, ומחזיקים לדרים עליה, העוסקים בתורה.