שיר תהילות לרבת המעלות, אישה טובה, יפה ונעימה, בזמן שבעלה עמה לא זז מחבבה, והיו לאחדים אהובים ונחמדים, גדולה אהבה, עליונים ותחתונים, אוכלים למעדנים שפע רצון ברכה ונדבה. בשדה תפוחים, ששים ושמחים, ברבות הטובה שרויים על אדמתם, למשפחותם לבית אבותם.
מאן חמא אבא, גלתה יהודה מארץ חמדה טובה ורחבה, גלתה שכינתה ידה על התחתונה תוסיף לדאבה. כשושנה בין החוחים, רובצת על האפרוחים מפני חומר שבה, חמק עבר דודה, ורק היא יחידה, כלה עלובה, וכך היא דרכה, רחל מבכה, את בני אהובה. עד בא מנחם אבינו מרחם, ידבר על ליבה, התנערי קומי שבי, אל ארץ הצבי, ירושלים דדהבא. ותאמר אלכה ואשובה אל אישי, כבודי ומרים ראשי, אל נערץ בסוד קדושים רבה. ולו תהיה לאישה, וישם כתר מלכות בראשה, בתוספת מרובה, והיתה לה' המלוכה, ורוב שלום וברכה, דכיילי ליה בקבא רבא, וכל ישראל שמחים במשכנות מבטחים, חומה נשגבה, אבות על בנים, ירחשו רננים בבואם אל הקודש.