מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שלא כל האנשים שווים, ושאינו יכול - יחזיק ביד ההולכים.
'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים' -
ירצה במה שכתב הרב החיד"א, זיכרונו לברכה, בספרו הקדוש 'יוסף אומץ' משם הרמב"ן, זיכרונו לברכה: שצריך אדם לילך לארץ ישראל, אך אם נאנס ולא הלך, ונתן ממון לתלמידי חכמים של ארץ ישראל ומחזיק בידם - יחשב לו כאילו הלך הוא עצמו שם. עיין שם.
וזה שנאמר: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' - כסברת הרמב"ן ושעמו. אך לא כל האנשים שווים, ויש שאינו יכול לילך מאיזו סיבה, והתיקון לזה: 'עומדות היו רגלינו' - ורמז לממון, כמו שנאמר: 'וכל היקום אשר ברגליהם', וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: דהיינו - שיחזיק ביד התלמידי חכמים של ארץ ישראל, כאמור, אז מעלים עליו כאילו הוא עצמו יושב בשערי ירושלים.
חכם יצחק חורי, קרית ארבע בני שילשים עמ' ס"ה, בדפוס וזאן וכסאתרו, תונס, תרנ"ו (1896) מתוך 'החכם היומי'
