ראיתי, שמגמגם בלשונו על היתר בקמח לפסח, אשר נמצא בה חתיכת עיסה, כאשר המה מריקים שקיהם בנפה, ודרשתי פיהם והגידו לי, כי המה נזהרו בו לשמרו יפה, וידעתי כי קמח זה, כפי מה שמחייב השכל, נפל בקמח ממה שנדבק בנסרים שסביבות הריחיים, או בבית קיבול הקמח ...
כלל העולה כי בראותי דברי מורי הרב, זכרונו לברכה, מחמיר אל קצה אחרון ורע עליו, ומעלת רבנותו, שיחיה לעד אמן, מקל אל קצה האחר, עד שנטה דעתו דעת קדושים, שנראה לאדון שיחיה, אמן, שכל זמן שלא ימצא שלוש פעמים בקמח עיסה, הרי זה, מותר לאכלו בפסח.
ויש מקום בראש לגמגם, שמקל כל כך יותר, כבר הורנו לדעת האדון מורנו שיחיה לעד, כי דוחק הציבור הביאהו לזה, כי רובם עניים וכל אחד אסף חיטה בחופניו, והשכר מדוד.