ראובן תושב עיר אחת, ומנהגו להתפלל בביתו בשבתות ובמועדי ה' ובמניין ובספר תורה. וראובן הנזכר, עם כל זה שהוא מתפלל בביתו, הוא מתנהג עם כל בני העיר, לתת מנת חלקו בכל הוצאות העיר, כמו שוחט ומלמדי תינוקות וכיוצא מאלו.
והן היום נצבו כמו נד כמה יחידים מהעיר, למונעו להתפלל בביתו, שכפי הדין חייב להתפלל בבית הכנסת הקבוע. וראובן משיב שהרבה מצוות הוא עושה להתפלל בביתו, וכיוון שהוא נותן להם חלקו בכל הוצאות העיר, אין להם למנוע אותו, וגם המתפללים בביתו גם כן הם נותנים חלקם להוצאת העיר, ומה שנמנעים לבוא לבית הכנסת הוא מפני שידעו בבירור שיצא מחלוקת וקנאה ושנאה, וזאת הסיבה שנמנעו עצמם לבוא לבית הכנסת להתפלל. ...
זכינו לדין בפשיטות, שאין כח ביד המערערים כנגד ראובן שלא יתפלל בביתו ובחומותיו כי הדן דין אמת הן פוטר אותו, שהלכה כמותו בשפי, ואין מוחה בידו וביד המתפללים בביתו כלל. ...
והנני יוסיף כי גם פה, עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, כמה יחידים מקהילת קודש אחד, הולכים לבית כנסת אחרת ואין מוחה בזה, הא ודאי כי כך נהגו מימי קדם.