מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
פוסק שלא ימכור עדיי אשתו, שלא ברשותה גם אם דוחקת שעתו.
שאלה איש וביתו: האיש דרש למכור כל עדיי אשתו זהב וכסף ואבני חפץ, בין שהכניסה היא בנדונייתה ,בין שפסק לה הוא בשעת נישואין, בין שקנה לה אחר כך, בין שנתן לה מהזולת במתנה את הכל רוצה למכור כי דוחקת לו השעה, וצריך לפרנסה. השיבה האישה: שאין ברצונה להניחו למכור, ואשר יגזור הדין כן יקום. עוד דורש הבעל שלא לדור עוד במראקס, כי אינו מוציא פה מחייתו, בכן תלך עמו לעיר מולדתו ווארזאזאת. השיבה האישה, שמקום נשואיהם וכתובתם, פה עיר מולדתה מראקס, ובכתובה מפורש תנאם שלא יוציאנה.
עוד דרש הבעל שאשתו תעשה מלאכה להמציא לו עזר לפרנסה, וגם משום שלא תהיה בטלנית. השיבה שאינה יודעת מלאכה, ומעולם לא עשתה זאת כי לא נסית, ואינה בטלנית כי עושה צורכי ביתה, ומטפלת בשתי בנותיה הקטנות, והיא דורשת את בעלה להשכיר לה משרתת כי ראוי הוא לכך. הבעל מכחיש ואומר כי דל הוא ואינו ראוי לכך. ...
הכלל העולה: א. החפצים שהכניסה היא וגם מה שהכניס הוא בשעת נישואין, אינו יכול למכור לכתחילה. ב. מה שקנה לה אחר-כך יכול למכור לגמרי לאוכלם, אם איש עני הוא והוצרך להם לפרנסה. ג. המתנות אם גם כן הוצרך כנזכר והמה יתרים על הראוי לה, אז יוכל למוכרם לפירות, רוצה לומר: יינתנו בריווח, הקרן קיים לעולם והבעל אוכל פירות. ד. ידורו פה מראקס ולא יוכל להוציאה למקום אחר כי אם על פיה ורצונה. ה. תעשה מלאכה קלה לפי הפנאי מטיפול בנותיה וצרכי ביתה. ו. אם הוכחשו בחפצים תשבע האישה להחזיק מה שבידה, ועל הכחשת המשרתת, אם הוא ראוי או לא עליה להביא ראיה.
חכם שאול אבן דנאן, שו"ת הגם שאול חלק א סימן ד מתוך 'החכם היומי'